אם לדבר בכנות, אני כותבת את המכתב הזה כי אין לי מושג מה אני רוצה לכתוב.

לא, יש לי מושג. אני רוצה לכתוב על כמה שיום ראשון ויום שני היו נעימים למרות שפחדתי שלא, אבל בכל זאת עכשיו קצת בא לי לבכות כי זה לאט לאט שוקע; אני רוצה לכתוב על התובנות שהיו לי מההצגה; אני רוצה לכתוב על ההתרגשות של לשבת עם חברים ביום שלישי; אני רוצה לכתוב על הביטחון העצמי שלי ועל איך שטוב לי; אני רוצה לכתוב על איך שאני מצליחה שוב בפיזיקה וזה עושה אותי מאושרת; אני רוצה לכתוב על הנטייה להפרעת אישיות-גבולית שיש לי ועל הכנס שבו ביליתי את היום; אבל כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא אתם.

אז על הפרק היום: MIG ואחיכם.

עם MIG אין לי בעיה אמיתית. זאת אומרת, זאת לא בעיה במובן הרע של המילה, כמו שהיתה לי בתקופה הזאת בשנה שעברה עם מר ג'. זה פשוט שביום ראשון האחרון היה השיעור האחרון שלנו (כי בשני היתה הבגרות. היית צריך לשמוע אותנו מדברים בטלפון אחרי הבגרות. שנינו התלהבנו כל כך שהשלמנו את המשפטים אחד של השנייה XD), וקצת פחדתי ממנו, כי פחדתי שזה יהיה הסוף. כי אין מה לעשות, MIG הפך להיות סוג של אח גדול עבורי, ואף פעם לא היה לי כזה, והוא פשוט כל כך נהדר בתפקיד הזה. והיית צריך לראות, זה גרם לו לחייך כשאמרתי לו את זה. והוא גם אמר שזאת לא פרידה והכל, ושאני לא אהפוך את זה למשהו שזה לא, וזה גרם לי לאהוב אותו עוד יותר.

ואז לא היתה בעיה, כי בשני דיברנו כמה דקות בטלפון, ולמרות שרציתי לספר לו ברביעי שיצאתי עם חברים, החלטתי שאני אעשה את זה בהזדמנות אחרת כדי לא להציק לו, והכל היה מושלם אלמלא לא הצלחתי לחשוב על זה שהוא אמר שאני אוכל לשאול את האח שלכם בנוגע למסלול שהוא עושה באוניברסיטה, כי הוא חושב שזה יתאים לי (לא שלא התכוונתי ללמוד את שני הדברים שהוא לומד גם ככה - פשוט חשבתי לעשות את זה קצת אחרת). וזה ממש גרם לי להתלהב, כי אני קצת סקרנית בנוגע אליו אחרי שאני מכירה את שניכם טוב כל כך.

אבל אז נכנסתי לקטע שאני עוברת על כל האתר של האוניברסיטה ומנסה לתכנן תואר ואיזה קורסים לעשות וכל השטויות האלה, למרות שאני גם ככה אגיע לשם רק אחרי שאני אצא מהצבא וזה לא עד כדי כך רלוונטי כרגע. אבל אמרתי לעצמי שאני צריכה לדעת אם אני ממשיכה ללמוד את זה בפתוחה כמו שרציתי, או שאני אעשה רק פסיכולוגיה בפתוחה ואני אמשיך למסלול שהוא עושה אחרי זה (כי אני רוצה להגיש תוכנית לימודים כמה שיותר מהר). וזה היה נורא דחוף ונורא חשוב אז הלכתי לבדוק את זה, ואז שלחתי ל-MIG סמס, והוא ענה, ונכנסנו לאיזו שיחה כזאת על אחיכם שקצת הגזמתי בה באיזשהו שלב ושלחתי בערך ארבע שאלות גדולות בסמס אחד, ורק אחרי זה חשבתי על זה שממש הגזמתי.

ואז קצת פחדתי שהוא יתחרט על זה שהוא אמר שנוכל להישאר בקשר, אז היום בבוקר שלחתי לו סמס שיהיה סופשבוע נעים, כדי שידע שאני עוזבת את זה וזה לא באמת חשוב, אבל הוא עדיין לא ענה ואני קצת מפחדת. וזה טיפשי! זה כל כך טיפשי כי הוא יודע שאני מתלהבת, וכמו שאני מכירה אותו זה בטח שעשע אותו כל השאלות שהיו לי, ולא נראה לי שהוא כועס עליי בגלל זה... אבל אני עדיין קצת מפחדת שיקרה משהו (נכון שאני ממש Borderline?). ואני כועסת על עצמי כי זה לא אמור להיות כזה משמעותי עבורי, במיוחד כי אני לא תלויה בו, אבל אני חושבת שזה פשוט בגלל שאני מתגעגעת ללראות אותו פעמיים בשבוע ובגלל זה אני מנסה לדבר איתו כל כך הרבה.

וזה פשוט שפתאום קלטתי שהוא כבר לא יכנס לפה, ואני לא אכין לו תה (אז מי ישתה את התה הספציפי הזה?), ולא נשב לדבר ולצחוק וכל מיני כאלה. ואני כבר לא אוכל להכריח אותו להסביר לי למה דברים נכונים (הוא אמר שאני קשה אבל אני הופכת דברים למעניינים), ואתם יודעים... זה פשוט קצת קשה לי.

אז אני צריכה להגביל את עצמי קצת ולהיזכר בחופש והכל וזה קצת קשה לי. וזה טיפשי וזה מעצבן אותי עוד יותר.

אתם יודעים איך שאני תמיד אומרת שאתם שני האנשים היחידים שאני אומרת שחכמים יותר ממני? אז נראה לי שזאת הבעיה שלי עם אחיכם.

כש-MIG סיפר לי על הציון של אחיכם בפסיכומטרי ואמר שאני מסוגלת להגיע לאותו הציון, ובסוף סיימתי על 750, חלק מהאכזבה שלי נבעה מזה שלא הצלחתי להגיע אליו. ואז לאחרונה הוא סיפר לי על מה שהוא לומד, ועל מה שהוא מתכנן לשנה הבאה, וחשבתי לעצמי שאולי גם אני אעשה את זה, כי גם ככה תכננתי ללמוד את מה שהוא לומד. ואז בימים האחרונים התחלתי, כאמור, ממש לחקור את זה לעומק והכל, עד שזה הגיע למצב שיש לי תכנית מושלמת מתחילת התואר הראשון עד הדוקטורט.

ואז חזרנו הביתה והבנתי כמה זה מוגזם.

כי אני כבר לא כל כך בטוחה מה אני רוצה בזכות עצמי ומה אני רוצה בגללכם. אני יודעת שרציתי ללמוד את כל מה שאתם עושים גם לפני שהתחלנו לדבר על הדברים האלה, אולי מלבד מדעי המדינה, אבל ברגע שהתחלתי להבין כמה אני אוהבת אזרחות, החלטתי שאני רוצה לעשות את זה בלי קשר. והעניין הוא שנורא רציתי להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיה, אבל בימים האחרונים ממש התלהבתי מהתואר השני הספציפי ההוא, ואני חושבת שזה ממש בעייתי. וכשחזרנו הביתה דיברתי על זה עם אמא ופתאום מצאתי את עצמי אומרת שאני חושבת שאם אני אצליח לעבור אותו, אולי אני אהיה ראויה להיות חלק מהמשפחה שלכם (כי אני מרגישה הרבה יותר קרובה אליכם מאשר אל המשפחה שלי רוב הזמן). ואז חשבתי על זה וגיליתי שזה נכון.

ואני לא יודעת. אני לא ממש יודעת מה לעשות עכשיו ומה אני רוצה בכלל. פתאום אני מפקפקת בהכל. ואני לא יודעת, אני חושבת שכדאי לי לנסות למצוא איזושהי דרך להתמקד במבחן הזה ולהשאיר את כל התהיות והעניינים האלה לאחר כך, כי אני פשוט קצת עצובה ומבולבלת ומתגעגעת ולא מבינה מה קרה למצברוח הנהדר שלי מהשבוע הזה.

והלוואי שיכולתי להתקשר אל אחד מכם, אבל אני לא יכולה וזה עושה אותי קצת עצובה. כי אני צריכה שמישהו ינער אותי וירגיע אותי ויעודד אותי כמו שרק אתם יודעים לעשות בחמש וחצי דקות של שיחה. 3>

אן.