אני לא אסתיר את העובדה שנורא התלהבתי לגלות שהמנחה שלי הוא גם המרכז של הקורס.

חשבתי שזה יהיה נהדר ונורא התלהבתי מכל הסיפור הזה. התחלתי לקרוא את החומר בקוגניטיבית כבר בשבוע שעבר (ישבתי על הרצפה וקראתי ואז הלכתי וקראתי תוך כדי, ומר ג' סוג של הסתכל עליי בשאלה אז הראיתי לו את הספר והוא חייך), ואני כל כך אוהבת את זה שכמעט שלא בא לי לעבור לחברתית לפני שאני אסיים את הספר.

הגענו לקמפוס בערך חצי שעה לפני הזמן, אז היה לנו זמן להסתובב קצת, וגיליתי שהגודל של הקמפוס קצת מפחיד אותי. הקמפוס שלי קטן יחסית, אבל הקמפוס הזה כבר ממש גדול. ויש בו שולחנות ארוכים כאלה כמו של אוניברסיטה ואני מרגישה כזאת... זרה. זאת אותה ההרגשה שבטח היתה לי באונ' ת"א אלמלא ביליתי שם חצי מהילדות שלי ואני מכירה חלק מהמקום יותר טוב מאשר את העיר שלי.

וזה היה קצת מוזר כי נכנסתי לכיתה שלא הכרתי בה אף אחד במקום שלא הכרתי, והיו שם מלא אנשים גדולים וזה היה מוזר, למרות שהקפה היה ממש טעים. כנראה שייקח לי זמן להתרגל לזה, אם אני אמשיך עם ההנחיה בקורס, מה שאני שוקלת לוותר עליו.

האמת אבל שרוב השיעור היה כיף. יצא לי לדבר קצת עם אנשים, להכיר אנשים ולהראות קצת ידע. דיברתי בכיתה! שוב! למרות שבכלל לא הכרתי את הקמפוס ואת המנחה ואת האנשים וכלום! וזה היה ממש הזוי. והיו קטעים ממש משעשעים, והמבוא הלא-קונבנציונאלי (ככה המנחה שלי קורא לזה) היה ממש מעניין וישבתי שם עם חיוך ענק כל החלק הראשון של השיעור. ואז קצת נכנסנו לחומר וזה בלבל אותי יותר משזה עזר לי, ובכנות היה קצת משעמם, מה שגורם לי לתהות אם בכלל כדאי לי לבזבז את הזמן על ההנחיה הזאת (למרות שמר ג' אמר שכדאי... פפף).

למרות שהמנחה שלי נהדר. אין ספק בכלל.

ואז הייתי קצת עצובה אתמול כי היה הרבה פחות טוב משציפיתי שיהיה, והתקשרתי לדבר עם MIG ודיברנו כמה דקות אבל קצת הרגשתי שהוא לא איתי (Fair enough. פשוט ציפיתי לזה קצת) [ואני פשוט מתגעגעת לזה שהוא היה רק שלי לשעה שלמה בשבוע, אבל אני רק שמחה שהוא עדיין כאן ♥ ], ואחרי קוגניטיבית ומה שקרה בצהריים זה גרם לי להיות עוד יותר מדוכדכת ובסופו של דבר מצאתי את עצמי בוכה, מה שהיה קצת הזוי בהתחשב בעובדה שחזרתי משיעור ראשון בנושא האהוב עליי בפסיכולוגיה.

אבל הלכתי לביה"ס היום לשלם על משהו, ונתקלתי במר ג', שמיד שאל מה שלומי, ובסופו של דבר ליוויתי אותו לכיתה וסיפרתי לו שהיו שיעורים ראשונים השבוע, והוא התעניין ושאל מי המנחים (ואמר שהוא לא מכיר אותם כי כנראה עבר יותר מדי זמן XD), וסיפרתי לו שקרה משהו הזוי: דיברתי בכיתה מרצוני החופשי יותר מפעם אחת! וזה גרם לו ממש לחייך וזה גרם לי לחייך. וסיפרתי לו שאני מבלה את ההפסקות עם חברים ("תישארי על הגל הזה", שוב עם חיוך), וסיפרתי לו שאני כבר בקושי מזהה את עצמי עם כל מה שקורה והוא אמר לי להתרגל לזה (עדיין עם חיוך. נראה לי ששעשעתי אותו). ובקיצור זה גרם לי ממש לחייך והזכיר לי קצת שאני מנסה להישאר אופטימית ולקחת את הטוב מכל דבר. 3> (וכן, אני עדיין דואגת לו אחרי מה ששמעתי אותו אומר היום אבל הוא נראה אופטימי וזה גורם לי לחייך. אני מקווה שאני אתקל בו בחמישי כדי לשאול אותו מה שלומו. ♥)

נמשיך עוד כמה שיעורים, נראה מה יהיה. היתרון של תלמידי תיכון זה שיש לנו יותר זמן להחליט אם אנחנו רוצים לעבור קבוצה/מרכז לימוד.

#stillhappy

כן, וכשדיברתי עם MIG אתמול זה היה משעשע, כי אמרתי לו ששוב דיברתי בשיעור מרצוני (מה שהייתי בטוחה שלא יקרה כי אני עדיין לא מכירה את הקמפוס ומרגישהו בו בנוח), וזה הצחיק אותו, והוא שאל אם אני אף פעם לא מדברת בכיתה. אז אמרתי לו שרק כשהם ממש מייאשים אותי בזה שהם לא מבינים כלום, אז הוא אמר שאני מצילה את השיעור. אמרתי לו שבגלל זה המורה שלי לפיזיקה אוהב אותי אז הוא אמר ש"בטח, כי יש לו עם מי לדבר" XD