אני נזכרת פתאום כמה כאב לי בתקופה הזאת בשנה שעברה, וזה מדהים אותי כמה שהכל השתנה מאז. הרגשתי כל כך אומללה בתקופה הזאת - רציתי להיות מסוגלת לדבר עם הבנאדם היחיד שאי פעם הייתי איתו טבעית כל כך. ידעתי שאני לא מסוגלת וזה שיגע אותי, ובסופו של דבר הוליד את המכתבים האלה שלי שאני עדיין קצת כותבת. קצת, גם כי קצת עברתי הלאה ואני באמת צריכה אותו פחות, וגם כי יוצא לי בכל זאת לדבר איתו, והכל באמת בסדר בינינו. זה לא בדיוק מה שהיה שאהבתי בתחילת שנה שעברה, אבל טוב לי ככה, ואם לשפוט על פי ההתנהגות שלו, גם לו טוב ככה.

בינתיים כל כך הרבה השתנה. MIG נעשה כזה חלק משמעותי מהחיים שלי, אבל בניגוד לאחיו ולמערכות יחסים קודמות, אני לא צריכה אותו באותה הצורה הנואשת והתלותית הזאת שאני שונאת. זה נפסק עם מר ג׳, הראשון שהצליח לעזור לי להתנתק מזה. אני צריכה אותו, כמו שאני צריכה את א׳, ואת אמא, ואולי גם קצת עדיין את מר ג׳. אבל זה בסדר, כי בני אדם צריכים בני אדם. זאת המשמעות של להיות בני אדם. 

ויש לי חברים. ב-5/3 בשנה שעברה (או מחר לפני שנה) היה יום המעשים הטובים (מה שקראתי בזמנו ״יום המלאכים הטובים״ ❤️), ודיברתי עם שני האחים הנהדרים האלה על זה שלאט לאט אני מוצאת איזשהו מקום בכיתה, אבל שום דבר לא קרה שם. והנה פתאום גרמתי לשניהם לחייך חיוכים גדולים כאלה כשסיפרתי להם שבאמת יש לי חברים, ואני שומרת על קשרים ויוצרת אחרים ומדברת בשיעורים. וזה כל כך נהדר. 

ואני מרגישה יציבה וחזקה ומסוגלת. אני יודעת שבגדול טוב לי ואני מרוצה ממי שאני ומהחיים שלי כמו שהם. יש עוד על מה לעבוד ויש עוד לאן לשאוף - אבל תמיד יש, כי זה חלק מהמהות שלנו כבני אדם. 

אבל אני חושבת לעצמי שאם בתקופה הזאת בשנה שעברה הייתי כל כך אומללה, אפשר להגיד שבתקופה הזאת השנה כמעט אפשר להגיד שאני מאושרת.

#Grateful

#Happy

#Amazed