אני קוראת על הפרידה של דומיניק ורורק, ובפעם הראשונה מזה יותר משנה, אני מצליחה להבין למה היא מתכוונת. למה הם מתכוונים. אני מבינה את הצורך הזה להיות ביחד, כאנשים שלמים, שכל אחד מכיר ומבין את עצמו. אני מבינה את ההרגשה שלה שהיא חייבת למצוא את העולם שבו רורק זוכה למה שמגיע לו. אני מבינה את ההרגשה שלה שהיא לא מסוגלת לפגוע בעצמה כל עוד הוא קיים. אני מבינה את התחושה הזאת שלה, שהיא שומרת אותו עמוק בלב שלה ואומרת לעצמה שפעם הוא היה שלה. ואני קוראת את המילים שהוא אומר לה... וגם אם זה לא נראה כלפי חוץ, אני בוכה.

כי אני מכירה את התחושות האלה. אני יודעת מה היא מרגישה. קצת יותר משנה מאוחר מדי, אני מבינה.

אתה לימדת אותי לאהוב ככה.

אתה לימדת אותי לאהוב ככה. אתה ודניאל, שניכם, באיזה ערבוב לא ברור שאני לא מצליחה ולא אצליח להבין. את התחושה הזאת שאני יודעת שאני לא אוכל לראות אתכם ככה, שאני יודעת שאני חייבת למצוא איזשהו עולם שבו אתה והוא ואני וכולנו הגיוניים באיזשהי צורה לא מעוותת כמו בעולם הזה. את התחושה הזאת שאני בחיים לא אצליח לעשות לעצמי שום דבר, כי אתם תמיד שם, תמיד ברקע... את המעקב האובססיבי הזה אחרי מה שלומך, כי אני חייבת לדעת שאתה בסדר, ובאותו הזמן אני שונאת את העובדה שהרגשות שלי כלפייך מכריחים אותי לעשות את זה. אני שונאת את העובדה שאני לא מסוגלת להתרחק, שאני לא מסוגלת לשמור על איזושהי פרספקטיבה, אבל בכל פעם שאני רואה אותך אני מצליחה לשכוח עד כמה אני באמת שונאת את זה. אני רצינית ועומדת בגבולות שקבעתי, אבל ברגעים כאלה הכל מתפרץ ואני לא יכולה לשלוט בעוצמה של הכאב הזה. 

זה כאב מתוק. מתוק מריר. כאב שגורם ללב שלי לפעום מהר מהר, ולכאוב כמו ביום שבת, כשרציתי להוציא אותו החוצה. אני לא מסוגלת, אבל זה כואב, ואני יודעת שזה לעולם לא יפסיק לכאוב, כי אתם השניים היחידים שאני צריכה ורוצה ככה, והשניים היחידים שלעולם לא יוכלו להיות שלי, ולא משנה כמה דברים ישתנו.

ואני מרגישה כמו דומיניק פרנקון.

חזרתי לספר כי אני כותבת חיבור גם השנה. אני לא יודעת איך הוא ייצא עדיין, אבל גיליתי פתאום שאתה עדיין ההשראה שלי לכתיבה שלו. כל כך הרבה השתנה בשנה הזאת.

אתה יודע, פתאום הבנתי למה בחרתי את הנושא שבחרתי. כי השנה אני הייתי רורק והם היו טוהי.

אן.