"מונטאג עצר והביט לאחור.

מה נתת לעיר, מונטאג?

אפר.

מה האחרים נתנו זה לזה?

ריקנות."

פרנהייט 451. / ריי ברדבורי.

אני לא יודעת מה משך אותי לספר הזה. אני זוכרת שראיתי אותו יותר מפעם אחת בספרייה, אבל אף פעם לא לקחתי אותו. אולי זה היה החיפוש האובססיבי שלי אחרי כל מה שקשור בדרקונים, שגרם לזה שבעבר הייתי לוקחת כל דבר שכולל בו או בכותרת שלו דרקונים (טוב, לא כל דבר, אבל כמות יפה מאלה). אולי זה כי הוא אף פעם לא נראה לי מושך במיוחד, לעומת השמות של כמה מהספרים האהובים עליי או ההמלצות שקיבלתי על אחרים. אבל בכל אופן, באותו היום שלקחתי אותו לפני חודשיים, אני חושבת שלקחתי אותו בעיקר כי לא היה לי מושג אם נשאר לי משהו לקחת מהחלק הזה של הספרייה (שהוא לא חלק מסדרה).

לקח לי קצת זמן להתחיל אותו, אבל גיליתי שאני לא מסוגלת להפסיק. כמו הספרים של אסימוב, זה אחד הספרים הכי מפחידים שקראתי. למה? כי הוא אמיתי.

בספר בני אדם שורפים ספרים. אלה הכבאים - הם לא מצילים משריפות אלא מתחילים שריפות. הם שורפים ספרים ואנשים שמעזים לקרוא ספרים. הם שורפים ידע, את הדבר הכי חשוב שיש לנו. האנשים ששורדים הם אותם אנשים שממשיכים בשגרה שלהם, יום אחרי יום, חיים בתוך העבודה והמסכים הענקיים שיש להם בבית, שמשמשים לתקשורת בין אישית אבל גם כטלוויזיות. האנושות, מסתבר, כבר לא מעוניינת בקריאה.

אני לא אספר הרבה על העלילה, אבל אני רק אגיד שזה מפחיד כמה שזה אמיתי וכמה שאנחנו מתקדמים לשם עכשיו. זה כל כך ברור. בני אדם קוראים פחות ופחות. ילדים לומדים פחות ופחות. אפילו היה לי ויכוח על זה בכיתה, שבו הילדים אמרו שיש גישה ליותר מדי תמונות וידע וזה פוגע בסקרנות שלהם, ואני הייתי מזועזעת ואמרתי שזה דווקא אמור להגביר את הסקרנות שלהם, כי הם לא מנותקים, אלא רואים כל כך הרבה. הם לא הבינו מה אני רוצה; אני מניחה שהם גם לעולם לא יבינו מה אני רוצה. משום מה, הדור של היום לא מצליח להבין מה המטרה בלקרוא, או לחקור, או לנסות להבין.

וזה בדיוק מה שהספר הזה (שנכתב ב-1953, ראוי לציין) מראה. את זה שהילדים לא קוראים היום באמת, אלא מוצאים תקצירים של התקצירים של התקצירים של מה שהם היו אמורים לקרוא. במקום ללמוד, הם משננים ושוכחים את זה כמה שעות מאוחר יותר. הם לא מקשרים; הם לא מנסים להבין; הם רק רוצים שיעזבו אותם לנפשם מול המחשב והטלוויזיה. זה כל כך ברור, כשרואים שהיום הספרים הפופולריים הם קצרים יותר ויותר, וכתובים בשפה גבוהה פחות ופחות. באחד הספרים שקראתי לאחרונה הייתי המומה לגלות ביטויים שבהם אני למדתי לא להשתמש בכתיבה עוד בבית הספר היסודי! והנה זה ספר נמכר היום.

בני אדם עושים טעויות. בני אדם תמיד עושים טעויות. אבל זאת, לטעמי, אחד הטעויות הכי גדולות של האנושות, אם לא הכי גדולה. אם מוקדם יותר היום כתבתי על הצדדים היפים של בני האדם, אז הנה משהו שמדגיש את אחת הטעויות הכי חמורות שהם עושים. ניסיון הבריחה הזה למה שקצר וקל וברור, בריחה לדברים שלא צריך לחשוב עליהם. מה הפלא שספרים איכותיים וסדרות איכותיות היום נעשים מעטים יותר ויותר כל שנה?

אני לא אופטימית כמו ברדבורי. אני מודה בזה. אני לא מאמינה שהמין האנושי יצליח אי פעם להתגבר על הנטייה שלו למלחמה, או על הנטייה שלו לפגוע בעצמו. אני חושבת שכמו שבכולנו יש מנגנון של הרס עצמי, ככה גם קיים מנגנון קולקטיבי כזה. מנגנון הרס עצמי קולקטיבי, שנובע מהרצון שלנו להגן על ההערכה העצמית הקולקטיבית שלנו, בדיוק כמו מנגנון חבלה עצמית אצל אדם בודד. אני לא מאמינה שבני האדם אי פעם יצליחו להתגבר על זה לחלוטין, כי משום מה הטיפשים תמיד הופכים לרוב, והחכמים תמיד נשארים המיעוט, גם אחרי שכבר מקשיבים להם. שקיעה של אסימוב הראה את זה יפה.

אבל נחיה ונראה. מה שבטוח הוא שהנספח של ברדבורי שבו הוא דיבר על כל האנשים שמנסים לערוך את מה שהוא כותב וחושבים שזה לטובה, ועל התגובה שלו לזה, רק מחזק את העמדה שלי שהכותב הוא זה שמחליט בנוגע לדברים שהוא כותב, ושהאדם הוא זה שקובע מה יהיו פעולותיו ואיך תתנהל מחשבתו.

ספר אינדיבידואליסטי משהו, אין ספק.