שני עניינים על הפרק היום, שניהם בפסיכולוגיה חברתית: טעות הייחוס הבסיסית והצגה עצמית.

בשיעור האחרון שלי בפסיכולוגיה חברתית (שבו גיליתי שהמנחה שלי כבר זוכרת את השם שלי אחרי שני שיעורים ואפילו זוכרת את ההסבר הנהדר שלי מהשיעור שלפני כן (אין לך מושג כמה הייתי גאה בהסבר הזה)) דיברנו גם על ייחוסים ועל טעות הייחוס הבסיסית (פרק 3ב, אם זה אומר לך משהו). במהלך השיעור חשבתי לעצמי שזה מעניין שבני אדם עורכים הרבה ייחוסים פנימיים בנוגע לאנשים אחרים ולא ייחוסים חיצוניים, אבל כשזה מגיע אליהם הם עורכים ייחוסים לפי מה שנוח להם. בסוף השיעור ניגשתי למנחה שלי ושאלתי אותה אם יכול להיות שהם עורכים את הייחוסים האלה ככה בגלל שהם מנסים להכחיש את ההשפעה של הסביבה עליהם.

כמובן שלא היה לה שום דבר חד משמעי להגיד, ואני לא לגמרי בטוחה שהיא מבינה על מה אני מדברת, אבל אני יודעת שאתה מבין. כמובן שזה הסבר אחד להתנהגות, וכמובן שאין שום דרך לאמת את ההסברים האלה, אבל אני מסתכלת על כל מה שלמדתי בפסיכולוגיה עד היום, על כל המסקנות שהסקתי מצפייה בבני אדם במשך שנים, ועל כל הפילוסופיה שקראתי בזמן האחרון, ואני חושבת לעצמי שזה הסבר הגיוני לחלוטין. סביר להניח שהם עורכים ייחוסים כאלה גם כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם - "אני תמיד פה בזמן, אבל הוא מאחר כי הוא לא מסוגל להגיע בזמן => אני טוב יותר" - אבל אני חושבת שגם יש בזה משהו מהרצון להכחיש את העובדה שהסביבה משפיעה עליהם כל כך הרבה.

אני לא זוכרת את עצמי עושה כל כך הרבה ייחוסים לטובת העצמי. להפך, אני דווקא הייתי עושה ייחוסים לרעת העצמי, אם בכלל. וכן, ברור שהייתי עושה טעויות של ייחוסים עם אנשים - אבל ככל שהתבגרתי וככל שניתקתי את עצמי יותר מהצורך הקולקטיביסטי המזעזע הזה (אתה יודע, פיטר וכו'), מספר המקרים שבהם אמרתי שיכול להיות שקרה משהו לאנשים עלה. אני חושבת על זה עכשיו בצורה הכי פשוטה - יש סביבי אנשים שיש להם את ה"ימים האלה", אתה יודע? אפילו באוניברסיטה. והדבר הראשון שעולה לראש זה "מה קרה?" ולא "איזה לא בסדר האנשים האלה" (אתה משפיע עליי יותר מדי. אני באמת מתחילה להאמין שרוב האנשים הם טובים).

ואני לא זוכרת אותך עושה ייחוסים כאלה. יש את המורים האלה שאם תדבר איתם על תלמידים הם יגידו שהם מופרעים, בעייתיים וכו'. ויש את אלה שאם תדבר איתם על תלמידים הם יגידו שיש להם בעיות, ושזה לא בהכרח תנאי אישיותי. אתה יודע על מה אני מדברת, נכון? ("את לא צריכה להסביר כל כך הרבה, אני מבין מה את מתכוונת להגיד". שקט.) ואני מסתכלת על זה, ואני יודעת שאנחנו שונים, ואני מסתכלת על מה שלימדו אותי בבית, או על מה שדיברתי איתך עליו, ואתה יודע... יש לי תחושה שזה נכון. Gut feeling. אני יודעת שהמדע לא עומד על תחושות בטן, אבל עדיין.

בקיצור, אני לומדת עכשיו הרבה פסיכולוגיה חברתית (שלטעמי זה מרתק, כי מדובר בדיוק בבני האדם שאני אוהבת), ואני כל הזמן רואה, נגיד, את ההדגשות האלה של תרבות אינדיבידואליסטית מול תרבות קולקטיביסטית. ואני חושבת לעצמי, "הם עושים את ההפרדה הזאת, אבל הם לא מצליחים להבין שעמוק בפנים כולם קולקטיביסטים". דיברנו על זה ביום שני שעבר, זוכר? על זה שכמעט כולם עושים את זה? הם לא מבינים, וזה קצת מתסכל ללמוד את ההפרדה המטופשת הזאת כשהיא בכלל לא נכונה. הם לא נעשים אינדיבידואליסטים יותר - הם פשוט מכחישים את הקולקטיביזם שלהם יותר.

מתסכל.

זוכר שדיברנו פעם על בגדים והצגה עצמית וכל מיני כאלה, אחרי ששמת לב ללק שלי? (אתה צריך לראות אותו עכשיו. אף פעם לא חשבתי שאני אשים משהו שגובל בורוד כהה.) אתה זוכר מה אמרת לי? אמרת שעיסוק בחיצוניות הוא לא שלילי ולא חסר תועלת, ושכל בעלי החיים עושים את זה. אמרת שהבעיה היחידה היא כשאנשים מתמקדים כל כך הרבה באיך שהם נראים שהם אפילו לא טורחים לפתח חלקים אחרים באישיות שלהם (אוי, כמה כאלה אני מכירה). זוכר?

בסוף השבוע היה איזה עניין עם אחותי הקטנה, וחשבתי לעצמי שמה שאמרת הוא לא לגמרי מדויק. כן, הבעיה העיקרית היא כשבני אדם מתמקדים במראה שלהם כל כך הרבה שהאישיות שלהם בכלל לא מעניינת אותם (מזכיר לי את מה שדיברנו עליו בנוגע ל"יפה והחנון", אחרי הבגרות באנגלית). אבל יש עוד בעיה - כשבני אדם מקריבים את האושר שלהם ואת השפיות שלהם כי הם מתמקדים בחיצוניות שלהם. יש מקרים שבהם זה היינו הך, אבל יש מקרים שבהם אנשים מתפתחים מבחינה אישיותית, אבל עדיין הורסים לעצמם את החיים בגלל שהם מתעסקים בחיצוניות שלהם.

שוב, זה מתקשר להשפעה של החברה עלינו, להשפעה של התקשורת עלינו ולכל העניין הזה של קולקטיביזם, אבל זה לא מה שאני מנסה להגיד פה. מה שאני מנסה להגיד זה שהעיסוק בחיצוניות יכול להרוס את החיים של אנשים, פשוט כי הם לא מודעים לעצמם ברמה מספיק גבוהה בשביל להבין שיש עוד הרבה דברים אחרים שמשנים. אנשים מתחילים לשנוא את עצמם רק בגלל שהחברה מכתיבה להם לעשות את זה, אבל התוצאה החשובה היא שהם שונאים את עצמם, בלי קשר לחברה. החברה מכתיבה לנו להתעסק במראה שלנו - אבל אותם האנשים שעושים את זה הם אלה שנפגעים בסוף, ובגלל זה הם האנשים החשובים.

אני חושבת לעצמי שאולי אני צריכה ללכת בכלל לפסיכולוגיה קלינית.

שיהיה שבוע נהדר,

(ושתדע שאני מאשימה אותך בזה שאני רואה עכשיו זומבים בכל צל - כן, אני רואה את החיוך שלך!)

אן.