אז כמובן שהתחלתי לכתוב את זה מחדש לחלוטין. השארתי את כל מה שהיה לי בקובץ אחר והתחלתי מאפס. היה לי רעיון להתחלה כבר לפני כמה חודשים, אבל איכשהו לא ממש הצלחתי להמשיך אותו עד ליום שישי, שבו היה לי איזשהו פרץ יצירתיות בלתי מוסבר. היום יצא לי לכתוב כמעט אלפיים מילה, מה שכמובן שאני גאה בו.

בכל מקרה...

"מה קרה לה?" שמעתי מישהו שואל מאחוריי.

הסתובבתי בפעם הראשונה מאז שהגעתי. לידי עמדה נערה מאחת השכבות הנמוכות יותר, ומאחוריי נער בערך בגילה. "אני חושבת שקרה משהו לכנף שלה," אמרתי. הסתובבתי בחזרה אל הציפור, מצביעה לכיוון הכנף הפגועה בעודי מדברת. "אתם רואים את הכנף? תשוו אותה לכנף השנייה שלה."

"מה אפשר לעשות?" הנערה שלידי שאלה.

"לקחת אותה לווטרינר." הושטתי אליה אצבע, ולאחר רגע של היסוס היא טיפסה עליה, רגליה הדקיקות תופסות את אצבעי בחוזקה. נעמדתי בזהירות. היא מיהרה לקפוץ בחזרה אל הרצפה, משתמשת בכנפיה לדאייה. "היי, אל תפחדי," אמרתי לה בשקט, רוכנת לידה שוב. "אני לא אפגע בך."

"אני יכול לקחת אותה." הציע הנער. השניים שהיו איתו כשרק הגעתי לשם נעלמו כבר מזמן.

"מתי אתה מסיים ללמוד?" כשהושטתי לה את האצבע שוב, היא טיפסה עליה מיד. כשקמתי הפעם היא נשארה במקומה, אוחזת באצבע.

"אחת וחצי."

העפתי מבט אל השעון שלי. השעה היתה כמעט עשר. "ומה יהיה בינתיים?"

"אני אבקש מהמורה להשאיר אותה בכיתה."

שקלתי את הרעיון לרגע. לא היה לי ספק שאני לא אספיק להגיע לווטרינר באותו היום – מיד אחרי הלימודים הייתי אמורה לנסוע לאוניברסיטה. הרעיון עצמו היה טוב, ולא היה לי ספק שהנער באמת ייקח אותה לווטרינר, אבל מהיכרותי ארוכת השנים עם מורים, היתה לי תחושה שהמורים שילמדו אותו בהמשך היום לא יאהבו אותו. נזכרתי שכל השיעורים שלי באותו היום היו אמורים להתקיים במעבדה, אם בכלל, והנחתי שיהיה קל יותר לשכנע מורות לביולוגיה ומדעי הבריאות לתת לציפור להישאר בכיתה מאשר מורים בחטיבת הביניים.

"אני אהיה היום בעיקר במעבדה," אמרתי. "אולי כדאי שהיא תישאר אצלי עד שתסיים? כדי לוודא שהיא תישאר איתנו," הסברתי במהירות.

הוא הנהן. "טוב."

"איך נשמור עליה?" שאלתי, חושבת.

"אני יכולה להביא קופסה מהמזכירות," הציעה הנערה שלידנו. כבר כמעט שכחתי ממנה.

הנהנתי בחיוך. "זה יהיה נהדר." התחלנו ללכת לכיוון בניין בית הספר. "אני אהיה בקומה הראשונה באחת וחצי, אז ניפגש שם." הוא הנהן שוב.

אחרי שקיבלנו קופסה עבורה והנחנו אותה בפנים בבטחה – היא הפתיעה אותי בכך שלא ניסתה למחות או לברוח – הם עלו לכיתות שלהם ואני התיישבתי מול חדר המורים, מחכה לצלצול. המעבדה היתה סגורה עד סוף ההפסקה בכל מקרה, כך שלא היה לי אכפת איפה אני אחכה – מול חדר המורים או על הרצפה במסדרון מול המעבדה.

לקראת הצלצול הבחנתי באחד המורים שלי הולך לכיוון חדר המורים. מבט אחד לעבר הדמות הגבוהה עם השיער החום הקצר הספיק לי כדי לגלות שמדובר באורן, המורה שלי לאזרחות החל מהשנה שעברה. חייכתי.

הוא הבחין בי. "היי," הוא עצר לידי, מחייך. ראיתי אותו מעיף מבט לכיוון הקופסה ומקמט את מצחו ועניתי לשאלה שלו עוד לפני שהוא הספיק לשאול אותה.

"ציפור." הושטתי יד אל תוך הקופסה והוצאתי אותה בעדינות, מחזיקה אותה על יד אחת ומכסה אותה בעזרת השנייה. חששתי שהיא תנסה לברוח שוב וייקח לי זמן למצוא אותה. "מצאנו אותה בחצר. היא לא מסוגלת לעוף."

"בולבול?" הוא שאל, בוחן אותה. משכתי בכתפיי. רק מאוחר יותר שמתי לב שהזנב שלה לא היה צהוב, אחד מסימני ההיכר של הבולבול שמגיע לארץ ישראל. "מה את עושה איתו?"

"בינתיים אני שומרת עליה. מישהו מכיתה ח' ייקח אותה לווטרינר מאוחר יותר היום. אני מקווה שהיא תהיה בסדר." לא הייתי בטוחה אם דמיינתי את החיוך בעיניים של אורן. לרגע רציתי להאמין שהוא היה אמיתי.

הצלצול נשמע אז, קוטע את שיחתנו. "בהצלחה," הוא אמר לפני שפנה בחזרה לחדר המורים.

חייכתי. "תודה." החזרתי אותה אל הקופסה, הרמתי אותה והתחלתי לעלות במדרגות לקומה שבה היתה המעבדה.