זוכר שאמרתי לך שאתה לא מבין את דומיניק? אני עדיין מסכימה עם זה.

אני מתוסכלת. אני כל כך מתוסכלת. אני לא יודעת מה קורה איתי לאחרונה, אבל עושה רושם שבני אדם ואני לא מסתדרים כל כך טוב. אני לא יודעת אפילו למה. זה התחיל בחברות שהיו הכי קרובות אליי, שפתאום כבר לא מכוונות אליי, מסתבר (או שהן מעולם לא היו מכוונות? זה נכון לפחות לאחת), והיום נזכרתי עד כמה בני אדם יכולים לשגע אותי לפעמים. כשהם כל כך בטוחים שהם יודעים הכל, או כשהם כל כך בטוחים שהם לא קונפורמיים או כל הרגעים הקטנים האלה שכבר אמרתי לך שאני שונאת ומתסכלים אותי ואמרת לי שאני אצטרך ללמוד להסתדר איתם ושזה לא קל.

וזה מטריף. זה מעייף וזה מטריף ואני קצת שמחה שיש עכשיו שבועיים חופש מהאוניברסיטה כי זה גורם לי להרגיש טוב יותר. ואז אני מרגישה רע על זה שאני מרגישה טוב יותר, כי אני נהנית להיות שם ואני אוהבת חלק מהאנשים ששם, אבל בפועל כשאני חושבת על זה עכשיו אני בעיקר מתגעגעת לדקל כי הוא המנחה הכי טוב בעולם, ובכלל את הקבוצה בקוגניטיבית אני אוהבת פחות מאשר את הקבוצה בחברתית. וזה מציק לי כי אני באמת אוהבת להיות בקמפוס הקטן שלי בדרך כלל, עד שמלהיטים אותי ואני לא מצליחה להירגע ורק רוצה לדבר איתך למרות שאני לא יכולה. (החופש הזה כל כך נמרח. אני שונאת אותו. אפשר לחזור לשגרה כבר?)

וכן, זה מכתב מתבכיין כמו שלא כתבתי אף פעם וזה מכתב שבחיים לא הייתי כותבת ואפילו לא הייתי מעירה עליו אם הייתי יודעת שאתה קורא אותו, ויש פה דברים שאני בקושי מודה בהם בפני עצמי ואני בטח שלא רוצה שאתה תראה אותם, אבל אני לא יכולה יותר ואתה הנפש התאומה שלי ואני חייבת לחלוק את זה עם מישהו.

תכיר: אן הילדה.

בחיים לא פגשת אותה, נכון? לא ראית אותה מתלהבת מ-Magic Markers שקנינו בלונדון לפני שש שנים, ולא ראית אותה משחקת ב-Plants vs Zombies בצורה אובססיבית, ולא ראית איזה מעריצה מטורפת היא, ולא ראית עד כמה היא יכולה להיות ילדותית לפעמים. והכי טוב... לא ראית אותה כשהיא מיואשת לחלוטין ואין לה כוח, במצבים שבהם היא בדרך כלל בוכה לאמא או ל-MIG בטלפון (כי הוא כל כך מדהים שהוא תמיד כאן לעזור ואני סומכת עליו עם זה, בניגוד לרוב האנשים סביבי). אני לא יודעת, אני מניחה שכל כך חשוב לי שתעריך אותי כבוגרת שאני קצת מרחיקה את הצד הזה, ואולי גם איתך אני אף פעם לא מרגישה צורך בו כי הוא יותר הגנתי מכל דבר אחר. אני חושבת שזה שילוב של שני הדברים.

בכל אופן... אני עייפה. אני כל כך עייפה. אני רוצה פשוט לקחת מטוס לאיזה אי נידח ולהישאר עליו כמה ימים בשביל להירגע ולהתרחק מכל בני האדם על הפלנטה הזאת. אולי מלבדך ומלבד MIG. היחידים שאני מרגישה כל כך קרובה אליהם. היחידים שאני חושבת שהעולם לא ראוי להם.

כשדיברנו על דומיניק אמרתי לך שהיא מתרחקת מדברים טובים כי היא מפחדת. היא מתעללת בעצמה במכוון כניסיון למצוא את עצמה וכניסיון להגן על עצמה מכל מה שיכול לקרות. אתה יודע איך אני יודעת את זה כל כך טוב? כי אני הגרסה הלא ממומשת שלה. אני ה"מה היה קורה אם?" שלה. אני עונה על השאלה של "מה היה קורה אילו היא היתה עם רורק כשהם נפגשו, ולא בורחת לקיטינג ולויינאנד". אני עונה על השאלה הזאת, כנראה מהרגע שבו פגשתי אותך, כמו שאף אחד מעולם לא ענה על השאלה הזאת.

כי אני יודעת. אני יודעת איך זה מרגיש, לפחד, ולנסות לברוח, ולנסות להבין מי אני תוך התעללות עצמית. גם אתה יודע איך זה למצוא את עצמך דרך פגיעה עצמית חשיבתית, אני יודעת, דיברנו על זה, אבל אני לא בטוחה שאתה מבין איך זה לפחד כל כך. או שאולי כן, בעצם; אתה הבנת שאני מתרחקת מכל דבר עוד לפני שאני בכלל הבנתי את זה, וגם עימתת אותי עם זה. לא יודעת, אולי אתה יודע יותר משסיפרת לי. אני לא אופתע אם כן.

בכל אופן... אני יודעת שאתה לא תסכים איתי, ואני חושבת שבדיוק בגלל זה אני חושבת את מה שאני חושבת, כי אם היית מסכים הייתי חושבת אחרת, אבל אני לא חושבת שהעולם הזה ראוי לך. בדיוק כמו שדומיניק לא מאמינה שהעולם ראוי לרורק, ככה גם אני לא מאמינה שהעולם הזה ראוי לך. לא מגיע לו לקבל אותך. אתה אנושי, ויש לך חולשות, ואתה מעצבן אותי לפעמים ברמות שאף אחד מעולם לא הצליח, ואתה עושה שטויות, אבל אתה מדהים בצורה שמעולם לא נראתה פה ואני לא חושבת שאי פעם תיראה פה. אני חושבת שכבר כתבתי לך בעבר שאתה התגלמות האדם המושלם עבורי, ואני חושבת שזאת היתה הגזמה קצת, כנראה בגלל שבאותה התקופה ממש הערצתי אותך, אבל יש בך כל כך הרבה דברים שכן שייכים להתגלמות הזאת של האדם האידיאלי עבורי, שאני מניחה שמשם נבעה הטעות. העולם הזה לא ראוי לך, ממש לא... ואני חלק ממנו.

ואני יודעת, אתה היית מתנגד. אתה לא רואה את כל הצדדים ואת העומק של הייחודיות שלך. זה חלק מהקסם אצלך - זה חלק ממה שאני הכי אוהבת אצלך. אבל זה מי שאתה.

והגעתי לזה... לתובנה הזאת, היום, כשחזרנו משיעור פסיכולוגיה. כי הם דיברו על בעיה X והיו בטוחים שהם יודעים הכל ויודעים יותר טוב וזה הטריף אותי. ואני עוד רגע אחזור לזה כי זאת נקודה חשובה, אני יודעת, ואולי אני אצטרך גם לדבר עם MIG על זה כי זה משגע אותי, אבל אני רוצה להתמקד רגע בחלק השני. הם תסכלו אותי וחשבתי לעצמי שאני צריכה שתזכיר לי למה אנחנו אוהבים בני אדם וכמה שהם מדהימים, שתזכיר לי את כל הדברים היפים שאנחנו תמיד מוצאים בהם ואת ההתנהגות המרתקת שלהם. ונזכרתי שכתבת לי שכן, באמת קשה לנו להעריך יותר את החברה בגלל זה, ואני חושבת שאני בטח צריכה למצוא דרך לקבל את זה קצת יותר טוב, גם בנקודות האלה, כי בגדול אני מקבלת את זה די טוב, אבל אני לא מצליחה לחשוב כרגע וזה כנראה יצטרך לחכות למחר.

והם התנגדו לקונפורמיות. הם טענו שהם לא קונפורמיים. הם לא הצליחו להאמין לכל עניין הקונפורמיות. אבל הם לא מבינים כמה קונפורמיים הם באמת. היה ויכוח בשיעור אנגלית ולא הצטרפתי אליו, כי רציתי להגיד להם שכולם קולקטיביסטים, גם התרבויות ה"אינדיבידואליסטיות", אבל הם לא היו מבינים. וכשהמורה שאלה אותי אמרתי לה בפירוש שאני משקרת לה כי לא היה לי כוח להיכנס לויכוח כזה אבל זה מתסכל ואתה בטח יודע.

ואני לא יודעת למה כל כך אכפת לי כשהם מדברים על הדברים האלה ולא יודעים בכלל מה הם אומרים. ואני מניחה שגם זה יצטרך לחכות למחר, כל עניין החשיבה, אבל אני פשוט עייפה. אני עייפה ורציתי שאתה תהיה שם כדי שתוכל להזכיר לי כמה באמת בני אדם מדהימים אותנו.

אני בטח אכתוב לך מחר בבוקר בצורה שפויה יותר, בכל אופן. מצטערת על כל הבלגאן ועל העובדה שאין לי מושג מה אני רוצה להגיד בכלל.

אן.