אני חושבת שהשבוע הזה מביא איתו כמה שינויים רציניים, ואני רוצה לחשוב איתך קצת לפני שאני עושה משהו.

אתה זוכר שאמרת לי שאני מאוד רגישה, אבל לפעמים אני קצת לא שמה לב לסביבה? אמרתי לך שזה קורה לי בעיקר כשאני מתלהבת. אני מניחה שבשלב הזה של השיחה כבר בכיתי, אבל אני לא בטוחה שאני זוכרת כל כך טוב. נראה לי שככל שזה הולך ומתרחק ממני, ככה אני שוכחת את זה.

אני אוהבת את הרגישות הזאת. באמת. אני אוהבת את זה כי זה אומר שאני יכולה לשים לב מתי מישהו שאני אוהבת לא בסדר, וזה אומר שאני בדרך כלל יודעת איך לעזור לאנשים, ואתה יודע, זה נעים שאני יכולה לעזור לאנשים שאני אוהבת. תמיד הייתי חווה רגשות בעוצמה מטורפת, ואני עדיין חווה אותם ככה, אז אני מניחה שזה מסביר את היכולת הזאת.

ובזמן האחרון אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי. טוב, ברור שלא אף אחד, אבל יש כל כך מעט אנשים מכוונים לטעם שלי, כל כך מעט אנשים שיודעים מה לעשות כשאני צריכה להשתחרר ממשהו או לברוח, אפילו מי שהיו חברות ממש טובות שלי פעם. זה כאילו שכמעט כל מי שהכיר אותי שכח מה אני אוהבת ואיך לעזור לי. פתאום כשאני צריכה שמישהו יעזור לי להסיח את דעתי, כולם פונים לדיבורים או לדברים שאני עושה כדי להסיח את דעתם ושוכחים לחלוטין שאני בנאדם אחר. וזה בעייתי.

ואתה יודע, אני יודעת שיש חברים שונים לדברים שונים ויש חברים שאיתם אני מדברת על דברים רציניים יותר, מול אחרים שאיתם אני צוחקת יותר. אבל היו פעם כאלה שהכירו אותי לחלוטין ותמיד ידעו מה לעשות, ואני חושבת שהיום יש רק מישהי אחת שם שיודעת שכשאני צריכה עידוד צריך לשלוח לי את דניאל וכל מיני דברים כאלה (צחוקים של אינטרנט ושל גיקים, אז אני מניחה שאולי תוכל להבין למרות שאתה לא אדם של רשתות חברתיות).

ואתה יודע, יש שם חברויות שלא עושות לי טוב. חד וחלק. אנשים שאני מרגישה בוגרת יותר מהם, אנשים שלא מכירים אותי, אנשים שפעם היה לי קשר איתם והיום הוא מינימלי. נראה לי שבאיזשהו מקום אני לוקחת אנשים כפרויקטים, פורשת עליהם את חסותי, כאילו אני אצליח "לתקן אותם", so to speak, כמו שאתה ו-MIG עשיתם ועושים עבורי (מגנים עליי ומכוונים אותי), ואני לא מצליחה להשתחרר מזה. זה לא כל כך עושה לי טוב, לדבר עם האנשים האלה, ואני דוחה את כל הפגישות איתם שאני יכולה אם בכלל יש פגישות... אבל זה גורם לי להרגיש רע. ואני נכנסת לאיזו מין לולאה כזאת והכל. והמקום הזה היה הבית שלי פעם.

וזה קצת גורם לי להרגיש שאני לא כל כך אוהבת את הטוויטר יותר.

וזה לא רק זה, אתה יודע? אני אוהבת בני אדם, אבל אחרי השיעור אתמול, אני קצת מרגישה שוב את הניצוצות האלה של הכעס עליהם. אני לא יודעת למה זה - אני חושבת שזה בגלל שהם אומרים את כל הסטריאוטיפים האלה, למרות שהם בשיעורי פסיכולוגיה ולמרות הכל. MIG אמר לי שסטודנטים לפסיכולוגיה הם מיוחדים, והוא צודק, אבל יש להם רגעים שבהם הם אומרים את הדברים הכי "רגילים" בעולם וזה משגע אותי. ואני יודעת שאנחנו צריכים להתמקד בדברים הטובים שבהם, וזה עובד בדרך כלל, אבל ברגעים האלה של הסטריאוטיפים עליי מתחשק לי פשוט להתנתק מהם לחלוטין.

אני מניחה שאתה יודע, פחות או יותר, על מה אני מדברת. גם אתה חווית את הסטריאוטיפים האלה, נכון?

ואני לא מצליחה לעצור את עצמי. אני מתרגזת ורוצה ללכת (ואתמול גם הייתי עייפה אז זה בכלל היה קשה), ואני מנסה להירגע, אבל אולי קצת סמכתי על חברים יותר מדי שידעו איך להרגיע אותי וזה סוג של הרס את הכל. ואתה יודע שקיימת אצלנו תואמות למצב הרוח ולפעמים גם זיכרון תלוי מצב רוח ואז כשמרגישים שבני אדם הם יצורים מיותרים עולים בחזרה כל הרגעים האלה שהיו קשורים לזה, וגם הרגעים שלא היו קשורים לזה נצבעים בהתאם לזה. וזה קצת קשה להמשיך לחבב בני אדם אחרי זה.

ואני מניחה שאני עדיין רוצה לתקן בני אדם ואת העולם והכל, ואתמול היה יום מתסכל במיוחד, ואני מניחה שאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה, אתה יודע? אני כבר לא יודעת אם ההרגשה הזאת שאין לי כוח לכלום נובעת מהחופש הארור הזה (מה לא הייתי עושה בשביל שהוא ייגמר כבר) או מהדכדוך הזה שנפל עליי, או ששלושתם בעצם גורמים אחד לשני כמו מעגל הקסמים של הדיכאון.

זה מה שזה, נכון? אני חוזרת לשם...

וול, אני לא נותנת לזה לקרות. אני אעבור את החופש המטופש הזה כמו שצריך (נמאס לי ממנו. נמאס נמאס נמאס נמאס. אני מרגישה כל כך משועממת. מילא, אם היתה לי אוניברסיטה עדיין...), ואני אחזור לעצמי כשזה מגיע להתכוננות לשיעורים באוניברסיטה והכל, ויש לי בערך יומיים לימודים באפריל (מתכונות הן דבר גאוני), ויש לי המון המון סיבות לחייך (רבות מהן נובעות מהיותי אני P: (אתה לא זוכר את זה, נכון?)), ובני אדם הם יצורים שמעניין ללמוד אותם ולדבר איתם.

ובאמת אולי הגיע הזמן לשינוי, בין אם הוא מחשבתי ובין אם הוא פעולתי ובין אם שניהם. אבל החלטות כאלה אסור להחליט במצב רוח לא טוב, כי הכל נצבע במצב רוח לא טוב. ונראה, אולי אני פשוט אתייעץ איתך ועם MIG בנוגע לבני אדם ולמה לעשות איתם. אתה תמיד מצליח להחזיר לי את האמון בבני אדם.

96 במטלה הראשונה בחברתית! אני גאה בעצמי.

שיהיה חג שמח ומדהים,

אן.