הצד החיובי הוא שזה לא היה הסדר הכי נורא שהיה לי אי פעם. זה היה רק השני הכי נורא, אחרי שנה שעברה, כמובן.

אין מה לעשות, מרגישים. מר ג' אמר לי בשנה שעברה שבחגים אני ארגיש את זה הכי הרבה, והוא צדק, כמובן. עדיין מרגישים את זה כשמגיעים לבית של סבתא ועדיין ריק שם, ואני מניחה שזה תמיד יהיה ככה, אבל בחג זה הכי גרוע. הוא תמיד היה מנהל את הסדר והכל, מרגיע את כל הילדים האלה שטוענים שהגיל שלהם כפול משלי (AKA הדודים שלי וכו') ומצליח בכל זאת לעבור על כל ההגדה כמו שצריך. במקום זה כשישבתי שלשום בסדר הרגשתי כאילו נכנסתי בטעות לבית עם חבורה של קופים.

אני יודעת שמר ג' כנראה לא עושה סדר כמו שצריך, אבל בכל זאת קצת העדפתי להיות איתו ועם MIG בשני בערב (לא שזה אפשרי אבל לא משנה). היה כיף לדבר קצת עם כולם, אבל איך שהתחלנו את הסדר נזכרתי למה אני לא מתחברת למשפחה הזאת ולמה אני שונאת להגיע לאירועים המשפחתיים מאז שסבא נפטר. הם כל כך רועשים וילדותיים ומתנהגים בצורה מטופשת, ואני יודעת שעם MIG או מר ג' תמיד יש את הרצינות הזאת ואת הרוגע הזה ואת העומק הזה. אני מרגישה יותר קרובה אליהם משאי פעם הרגשתי קרובה למשפחה שלי, ואני מניחה שבצורה מסוימת זה עצוב, אבל ככה זה.

הבת-דוד הקטנה שלי העסיקה אותי רוב הערב, למען האמת. בהתחלה זה היה כיף, כי היא ילדה קטנה ואני לא מצפה ממנה להתנהגות בוגרת, והיא גם חכמה, אבל אחרי הסדר קצת איבדתי את מצב הרוח וזה נעשה מעייף. ברור שאבא שלה היה מרוצה כי מישהו העסיק אותה, אבל האמת היא שחלק מהזמן פשוט רציתי ללכת הביתה. (כנראה ראוי לציין שאחותי ואני בילינו חצי שעה מהסדר בלדבר בשירותים בטענה שצריך לשטוף את העיניים בשביל העדשות שיש לה.)

וזהו, האמת. זה היה יום מדכדך משהו, מלבד הריצה בבוקר והפרק של סטארגייט שראיתי. אני מניחה שזה נבע גם מזה שאני לא מצליחה לעשות שום דבר ומשעמם לי. But then again, what else is new? אילו רק פסח יואיל בטובו להיגמר כבר זה יהיה נהדר.

כן, אני מקטרת. אבל אני פשוט כל כך עייפה מהעייפות הזאת שאין לי כוח לעצור את עצמי.