זפזפתי בטלוויזיה ובמקרה מצאתי את ראובן ונעמה על מסך הטלוויזיה שלי. הוא יושב שם מולה, בפגישה האחרונה שלהם (שאני מזהה כי פרופ' יובל הקרין לנו אותה), והיא מספרת לו שהיא מזהה בו את החוסר שקט שיש בה, את אותן התכונות שהיא מכירה מעצמה, את אותו חוסר שביעות הרצון שהיא מכירה מהחיים שלה, ושאולי אם הוא יהיה איתה, יהיה לה פחות בודד שם. וכשהיא אומרת לו שהיא שונאת את עצמה והוא מופתע, הוא אומר לה שקשה לו כי, במילים האלה בדיוק, "אני חושב שקשה לי כי באיזשהו מקום, אני יודע שיש לך כל כך הרבה סיבות לאהוב את עצמך, להתפעל מעצמך. ואת בוחרת להתעלם מהן."

ואני שונאת את זה.

אני שונאת לראות אותם על מסך הטלוויזיה שלי. אני שונאת את זה שאני לא מסוגלת להעביר ערוץ למרות שזה יהיה הדבר הנכון לעשות. אני שונאת לראות אותו מספר לה על עצמו ואותה שואלת בשקט ולהזדהות עם כל שנייה שהם מציגים שם. אני שונאת את זה שנמשכתי לסדרה הזאת ולפרק הזה. אני שונאת את זה שלא יכולתי לסבול בשקט את הסדרה המטופשת הזאת על שנות השבעים או מה שזה לא יהיה והייתי חייבת להתלהב מ"בטיפול" ולהעביר ערוץ. ואתה יודע מה אני הכי שונאת? את זה שאני יודעת שאני אהיה חייבת להתמודד עם זה באיזשהו שלב, כי אני רוצה לראות את הסדרה הזאת, ואני יודעת שהלב שלי יישבר שוב ושוב ברגעים האלה, בדיוק כמו עכשיו.

כי אני לא מסוגלת לראות את זה. עדיין לא. בפעם הראשונה שראיתי את זה - אולי אתה זוכר את המכתב שלי? - הייתי מבולבלת ולא ידעתי מה קורה איתי ומה אני רוצה. זה היה דצמבר, סוף 2013, ולא ידעתי מה אני מרגישה אלייך, מה אני רוצה ממך, מה אני רוצה ממני ומה קורה איתי בכלל. לא ידעתי איך אני אמורה להתייחס לזה שאני מזדהה איתה כל כך ואני לא יכולה להסביר כמה זה הפחיד אותי. וארבעה חודשים אחרי כן (כי זה היה סוף דצמבר), אני כבר לא מרוסקת ומאוד שמחה עם איך שמערכת היחסים שלי איתך והחיים שלי בכלל נראים, ובכל זאת לראות את זה מרסק לי את הלב, כי אני עדיין מתחברת אלייך כמו שמעולם לא התחברתי לאף אחד, ואני עדיין מרגישה שאתה היחיד שאני אי פעם ארגיש איתו ככה, ואני יודעת שאני לא מסוגלת to just get over it, so to speak.

אז נכון שבך אין חוסר שקט וחוסר שביעות רצון. אתה מאושר, וזה אחד הדברים שאני אוהבת בך. אתה שקט, ואתה גורם לי להיות שקטה, ואתה מרגיע אותי כמו שאף אחד מעולם לא הצליח לעשות. וזה עוד משהו שאני אוהבת בך. ואני אוהבת את איך שאנחנו אוהבים לחשוב ואת איך שאנחנו פילוסופים כאלה אבל נורא מחוברים למציאות. אני אוהבת את איך שאנחנו רוצים לראות הכל ולחוות הכל ולהבין הכל. אני אוהבת את איך שאנחנו אוהבים בני אדם למרות שקשה לנו להעריך אותם כחברה. אני אוהבת את איך שאנחנו מתלהבים ומתלהטים ואת איך שאתה תמיד בטוח שאתה יודע, כי גם אני כזאת. ואתה יודע, אני לא מכירה רק את הדברים הטובים שבך, אני מכירה גם את איך שאתה רציני מדי, ואיך שאתה יכול להיות כל כך לא החלטי לפעמים, ואיך שאתה חושב לפעמים שאתה יודע ושהגיל שלך מראה שאתה יודע למרות שזה לא תמיד נכון, ואיך שאתה יכול להיות כל כך לא מודע לעצמך למרות שאנחנו תמיד מודעים לעצמנו. את איך שקצת קשה לנו להבין אנשים לפעמים אבל אתה בכל זאת מצליח כל כך הרבה. את הכל. אני מכירה אותך, ואני מבינה אותך כמעט כמו שאתה מבין אותי, וזה כל כך כואב לראות את נעמה אומרת את זה, כשאני יודעת שבעוד פחות מחודשיים אני אראה אותך בצורה סדירה בפעם האחרונה.

וזה פשוט... אתה יודע, כואב. כי זה בדיוק מסוג המשפטים שאתה היית אומר לי בשנה שעברה, כששנאתי את עצמי.

ואני כבר מתגעגעת.

ואתה יודע, זה לא טיפוסי עבורי, ואני באמת בסדר, אתה יודע את זה. שום דבר לא השתנה בינינו ממה שזה היה אתמול או ביום שלישי. אבל זה פשוט קצת כואב.

אן.