מאז שהרב פירון מונה לשר החינוך, רוב מה שהוא וחברי המשרד שלו עושים למערכת החינוך הוא נזק. ה"מיקוד" המוקדם, שהתברר כחרטוט אחד גדול בהתחשב בעובדה שמשנים אותו כל יומיים, לא משמש את המורים ללמידה משמעותית יותר, אלא רק ליותר זמן תרגול לקראת בחינות הבגרות. על מועדי בחינות הבגרות ניתן להגיד שהם פורסמו מוקדם רק אם מדברים בפוליטיקאית במקום בעברית, וההתעסקות שלו בפסיכומטרי כנראה תוריד למינימום את הלמידה בבתי הספר. אם מסתכלים על השנה הראשונה שלו במשרד החינוך, עושה רושם שיש לו הרבה כוונות טובות ולא הרבה מושג מה באמת לעשות.

בשנה האחרונה השר פירון התחיל בשינוי מוחלט של מערכת החינוך. "ישראל עולה כיתה", הוא קרא לזה. "עוברים ללמידה משמעותית". כמו כולנו, הוא יודע שמצב מערכת החינוך הישראלית מעורר רחמים ושמשהו צריך להיעשות. הוא החליט לערוך שינוי משמעותי במערכת כולה ולטובת העניין ניצל את הידע שלו ממערכת החינוך ותכנן תוכנית שהיתה יכולה להיות מבריקה אלמלא היא היתה כל כך הרסנית. הרעיון מאחוריה הוא כמובן, נהדר, אבל זה ברור למדי שלמען האמת, אין לו יותר מדי מושג מה הוא עושה.

כבר כתבתי רבות על הטעויות שהשר פירון עושה, אז אני לא ארחיב בנושא יותר מדי. המטרה של הפוסט הזה, לשם שינוי, הוא לא לבקר, אלא להציע דרכי פעולה חלופיות. חשוב לציין שאלה רעיונות שעלו דרך שיחה עם מורים ואנשים מאוד חכמים, חוויות שלי מהחינוך המיוחד (המחוננים) ודברים ששמעתי על בית הספר הדמוקרטי ודברים שנאמרו בנוגע לחינוך בעבר מול החינוך היום. חשוב גם לציין שלמרות דברים שאני אומרת לפעמים, אני מאמינה שבני הנוער היום לא פחות חכמים מבני הנוער של פעם - אלא הרבה יותר מפונקים והרבה פחות מוכנים לחשוב בצורה עצמאית.

הנה, אמרתי את זה. בני הנוער של היום מפונקים ולא מוכנים לחשוב. זה לא התחיל איתם, כמובן, אלא עם משרד החינוך, שהחליט להוריד חומר ולשנות דברים על מנת להעלות את ציוני הבגרות ואת אחוזי הזכאות לבגרות, כאילו שזה החלק הכי חשוב בחינוך שלנו. מאז שנת 1980 עלה אחוזי הזכאות לבגרות בכמעט 30% (על פי דו"ח של מרכז אדוה מדצמבר 2010), ואם לשפוט לפי ספרים ומחברות מאותה השנה, היקף החומר צומצם באחוז דומה אם לא גבוה יותר. הצמצום הזה גורם להתרגלות של בני הנוער לזה שמצמצמים חומר, מה שבתורו גורם לציפייה לצמצום עוד חומר וחוזר חלילה. ההתנהגות שלהם, כמובן, מושפעת מזה, ואין דרך יותר טובה לראות את זה מאשר דרך השוואה לכיתת מחוננים ממוצעת.

הילדים המחוננים לא שונים בהרבה מהילדים הרגילים. הם בסך הכל מסוגלים ליותר. הם מבינים מהר יותר ויכולים לעשות יותר. כל מה שהתכונות הללו אומרות זה שהם מסוגלים לעשות את כל הדברים שהילדים הרגילים יכולים לעשות מוקדם יותר ומהר יותר. זה הכל. במקום להגיש עבודת חקר ראשונה בתיכון הם עושים את זה בסוף היסודי ובמקום לגשת לבגרויות בי"א-י"ב הם עושים את רובן בי'-י"א. בסופו של דבר, המטרות שהם מסוגלים להשיג לא שונות מהמטרות שכל אחד יכול להשיג, רק עם קצת עזרה ובצורה קצת איטית יותר. זה השוני היחיד.

והנה, הילדים המחוננים עומדים בהכל בצורה מדהימה. נכון, הם לומדים הרבה יותר שעות בשבוע והם עסוקים יותר, אבל זה כי לא מפנקים אותם. אף אחד לא מפנק ילדים בכיתת מחוננים. הם מסוגלים, כולם יודעים שהם מסוגלים ומציבים להם אתגרים, ובדיוק בגלל זה הם גם מצליחים. זה בדיוק מה שלא עושים עם הילדים הרגילים, ועיקר הסיבה למה מערכת החינוך שלנו נראית כמו שהיא נראית היום. כי היא מנסה לרצות את התלמידים במקום לאתגר אותם.

וזה בדיוק מה שצריך לטפל בו.

תשכחו את אחוזי הזכאות לבגרות. תשכחו את איך שאנחנו נראים מול ה-OECD או כל שטות השוואתית אחרת. מה שחשוב הוא לא מספרים, אלא בני האדם. משרד האוצר מטפל במספרים; משרד החינוך מטפל באנשים. מה שחשוב הוא הילדים שלנו, הדור הבא, האנשים שאמורים לנהל את המדינה הזאת ולקדם אותנו ובינתיים בקושי מסוגלים להסתדר עם החובות שהאוניברסיטה דורשת (גם זה מניסיון אישי באוניברסיטה). חשיבה ביקורתית, הבנה, מחקר - כל אלה דברים שכבר לא קיימים אצל בני נוער. זה לא הרבה יותר חשוב מהמספרים? ולא פחות חשוב, ברגע שנעבור ללמידה אמיתית ולדברים משמעותיים באמת, זה לא יעלה גם את האחוזים המטופשים האלה שכולם כל כך אוהבים לבחון?

התשובה היא כן והפתרון הוא פשוט.

בתור התחלה, איחוד של מקצועות החובה הוא רעיון רע. זה אמנם לא יקרה מחר וגם לא בשנה הבאה, אבל זה כן יקרה בעוד כמה שנים, בצורה זו או אחרת. במקום להפוך את המקצועות למשמעותיים לכאורה על ידי הפחתה של חומר בכל אחד מהמקצועות, האיחוד רק יעלה את אחוזי הזכאות לבגרות ויפחית את מעט החומר שתלמידים עדיין יודעים על המדינה. כאמור, ייקחו עוד כמה שנים עד שזה יקרה, בהנחה ששר החינוך לא יתחלף עד אז וישנה את כל מה שפירון עושה, אבל זה יקרה. כל ההתנגדות שהמורים ניסו לעורר בזמנו? חסרת משמעות לחלוטין, אם מבינים שהם לא ביטלו את גזר הדין, אלא רק דחו אותו.

מקצועות החובה צריכים, כל אחד, לקבל את המקום שמגיע להם שוב. הציונים של הבגרויות ההומאניות (לא המורחבות) כמעט חסרי משמעות כשמסתכלים על ממוצעי בגרות לאוניברסיטה. היום, כשיש עשרות מקצועות בחירה שונים וכל אחד יכול למצוא אילו חמש יחידות (או יותר) לעשות ולקבל עבורן בונוס, עשר היחידות שנותנים חמשת המקצועות הללו כמעט חסרות משמעות. באוניברסיטה העברית אפילו מוותרים על תנ"ך וספרות בחישוב הבגרות אם זה פוגע בממוצע. עצוב? מאוד.

אחת הבעיות העיקריות במקצועות הללו היום היא שהם הפכו למקצועות של "שינון חומר". משננים - עוברים בחינה - שוכחים. זה עד כדי כך פשוט. אני אפילו לא אגיד שאני שונה באיזשהי צורה, אולי מלבד באזרחות, שאני אוהבת, וחלקים מהחומר בשאר המקצועות. לא צריך ללמוד, לא צריך לחקור, לא צריך לכתוב, לא צריך להבין. מילה במילה, התלמידים משננים את החומר שהוכתב על ידי המורה (וזאת עוד בעיה במערכת החינוך של היום) ושופכים אותו על דפי המבחן. הם לא לומדים - לא כי הם לא יכולים, אלא כי הם לא צריכים.

בניסוי של אלן בדלי (Baddeley, 1966), אחד החוקרים החשובים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, בדלי הוכיח שמידע שנכנס לזיכרון לטווח הקצר שלנו עובר עיבוד שונה ממידע שנכנס לזיכרון לטווח הארוך שלנו. לכאורה, הוא הוכיח את קיום הזיכרון לטווח הקצר (מחלוקת ארוכת שנים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית - האם קיימים שני מנגנוני זיכרון, ארוך וקצר, או שקיים אחד), עד ששולמן, פסיכולוג קוגניטיבי נוסף, הוכיח שהעיבוד השונה לא נגרם בגלל שמדובר בשני מנגנונים שונים, אלא בגלל שהמטלה שבה בדלי השתמש גרמה להם להשתמש בעיבוד מסוים, אפילו בלי שהיו מודעים לכך (Shulman, 1970). המסקנה היא ברורה - עיבוד המידע שלנו תלוי במה שדורשים מאיתנו, ולא רק ביכולות שלנו.

יש לבחון כל מקצוע לגופו, כמובן, אבל הדבר החשוב הוא להכריח את התלמידים ללמוד באמת. לא לשנן, אלא להבין, לחשוב, לנתח ולנסות להסיק מסקנות בעצמם. לערוך מחקרים עצמאיים (אוטודידקטים הם אמנם מיוחדים, אבל מחקרים עצמאיים בכל זאת מלמדים את כל סוגי האנשים). להשתמש ביכולות שלהם ולפתח אותם, כל אחד את היכולות שלו. יש כל כך הרבה אפשרויות וכל כך הרבה דברים לעשות: להכניס לחומר דברים מסובכים יותר, ללמד בצורות שונות מהצורה הפרונטלית הרגילה והמשעממת, להפסיק להכתיב, לאפשר לתלמידים לבחור ללמוד דברים שמעניינים אותם, ועוד.

בספרות, לדוגמא, אפשר לראות רשימה ארוכה של אפשרויות לכל חלק בבגרות. סיפורים, שירים, רומאנים ומחזות - יש כל כך הרבה אפשרויות שמכולן כל מורה בוחר את הדברים שמתאימים לו. לטעמי הרשימה לא מעודכנת, אבל זו רק דעתי האישית, ובכל זאת הצלחתי למצוא ברשימה דברים שקראתי או כותבים שאני אוהבת. וכשאני מנתחת סיפורים לבד וחושבת על המשמעויות שלהם, או כשאני דנה בהם עם אנשים, אני מגלה פתאום שספרות יכול להיות אחד המקצועות הכי מעניינים שיש. ובכל זאת - בשנת 2008 עמד הממוצע הארצי בספרות על 72, אחד הציונים הנמוכים בבגרויות בישראל, והתחושה של התלמידים היא שבבחינה יש "לחפור". אידיאלי? אפילו לא קרוב.

הנה רעיון אחר: מתוך מגוון היצירות, המורים יכולים ללמד מספר קטן של יצירות (שניים-שלושה שירים, שניים-שלושה סיפורים, רומאן ומחזה) ממגוון קטגוריות שונות, כל אחד בהתאם להעדפות האישיות שלו ושל בית הספר. בכיתה יתקיים דיון אמיתי, לא הכתבות, והתלמידים ילמדו מהי ספרות, איך מבינים אותה, איך חושבים בצורה ספרותית, לצורך העניין. לאחר מכן, כשהם ידעו מספיק ויאפשרו לעצמם להיפתח מספיק לדברים האלה, הם יוכלו לעשות את אותו הדבר לבד, ליצירות שהם אוהבים, עם הנחיה מהמורים שלהם. זה אמנם לא יהיה קל וזה יהיה מעבר שיקח כמה שנים, אבל זאת לא הדרך למצות את הפוטנציאל שגלום במקצוע הזה? למידה כזאת תאפשר הרחבת אופקים, למידה משמעותית של ספרות והכרת כותבים שכל אדם פה צריך להכיר.

בדומה לכך, גם העקרונות שנלמדים בלשון מיותרים בפני עצמם, אבל שימושיים כשמלמדים יחד איתם גם את המשמעות שלהם. הבעה עצמית, מכל סוג שהוא (חיבור, סיכום, עבודה או הצעת מחקר) היא חשובה ומשמעותית הרבה יותר משניתן היה לחשוב שהיא על פי בחינות הבגרות שלנו. הבנה של תחביר וסוגי התפקידים השונים שקיימים מאפשרת יצירת משפטים נכונים, אם משתמשים בה. במקום לנתח מילים בצורה סכמתית, אפשר ללמד מה המשמעות של סוגי הניקוד ושל הבניינים השונים, לדוגמא, ומה המטרה בשימוש בכל סוג של מילה. יש כל כך הרבה אפשרויות שדרכן אפשר ללמד עברית נכונה, במקום להתעסק בפרטים הקטנים לבדם.

לא פחות חשובים ממקצועות החובה הם המקצועות הקשורים לידע הכללי. יכול להיות שתלמיד יסיים את בית הספר התיכון ולא ידע ממה בנוי כל חומר, מהם חוקי ניוטון, רעיונות פילוסופיים מרכזיים בהיסטוריה האנושית, איך לנצל כסף בצורה נכונה ובסיס בסוציולוגיה, לדוגמא? השכלה כללית לא פחות חשובה מבחינות הבגרות - ומבחינות מסוימות אפילו יותר. מעבר ליתרון הברור שזה ייתן מבחינת השכלה כללית, שיעורים כאלה חושפים את התלמידים למקצועות שקיימים באקדמיה ומאפשרים להם להבין מה הם רוצים ללמוד.

ובמקום ללמד רק את המקצועות עצמם, למה לא ללמד את כלי המחקר? כלים לחשיבה וניתוח? קצת פוליטיקה השוואתית באזרחות ועקרונות של המחקר המסורתי מול אלו של המחקר המודרני בתנ"ך? ללמד איך לחשוב בצורה מתמטית או פיזיקאית במקום להציב בנוסחאות כמו קופים שנתנו להם עפרונות? ללמד באמת היסטוריה דרך סרטים וכתבות, לנתח דמוקרטיות ואת מדינת ישראל באזרחות - יש כל כך הרבה אפשרויות שונות ומיוחדות. אמנם המידע שנלמד בבית הספר הוא מידע שהתלמידים חייבים להחזיק בו, אבל לא פחות חשוב מזה, הם צריכים ללמוד לפתח את החשיבה שלהם, למצוא את עצמם ולהפוך לאנשים טובים יותר.

איך הם יהפכו לאנשים טובים יותר אם התוכנית שלי ממוקדת רק במקצועות הלימוד? חינוך. חינוך אמיתי, שמתחיל כבר בגן וממשיך עד התיכון. במקום להכריח תלמידים להתנדב, צריך להראות להם את הצדדים החיוביים של התנדבות, לתת להם אפשרות לעשות משהו שהם אוהבים ולעזור לסביבה באותה ההזדמנות. חוקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית הוכיחו שכשאנשים עושים משהו שהם לא רוצים לעשות או לא מאמינים בו ומעניקים להם סיבה חיצונית להתנהגות שלהם, הם יקחו אותה כתירוץ במקום למצוא דרך ליהנות מהפעילות (Carlsmith, 1959). במקרה הזה, הם אכן יתנדבו - אבל חלק גדול מהם יפסיק ברגע שבו הם לא יהיו חייבים להמשיך, מכיוון שיש להם סיבה חיצונית להתנהגות שלהם*. ללמד להתחשב אחד בשני, לכבד ולהישאר רגועים. דרך פעולה של כל הגורמים במערכת החינוך, ולא רק המחנכים, אפשר לשנות את כל הקודים ההתנהגותיים הבעייתיים בחברה שלנו. אבל הכל מתחיל מהתמקדות בחינוך - ולא במילים שנכתבות על דפי התשובות לבחינות הבגרות.

*(חסקי לוונטל, יוגב-קרן וכץ, 2008 - על אחוזי ההתנדבות בישראל).