לאור הגילויים המעמיקים שיש לי כשאני צופה בסטארגייט בזמן האחרון, החלטתי לצפות בסדרה שוב, ובכל פעם שיוצא לי לפרסם פוסט של "סטארגייט: לעומק", so to speak. אני לא יודעת איך זה יצא, אבל אין ספק שיש שם הרבה מה לגלות ושיש לי הרבה מה לכתוב.

מרידיאן תמיד שובר אותי. לא משנה כמה זמן עובר, לא משנה כמה התבגרתי, לא משנה כמה התרחקתי מהאובססיה המטורפת של "אני לא יכולה לחיות בלי הסדרה הזאת", תמיד קשה לי לראות אותו. סביר להניח שהקושי הזה הוא שילוב של העזיבה של דניאל וההתרחקות ממנו לעונה שלמה והעובדה שלמייקל יש דמעות בעיניים, מראה שאני לא מסוגלת להתנגד לו. בסופו של דבר, אני תמיד בוכה.

בדרך כלל כשאני רואה את מרידיאן זה בגלל שאני צריכה לבכות, שאני רוצה לפגוע בעצמי או שזה חלק מהצפייה-מחדש שאני עורכת. אני שונאת את הפרק הזה בהיותו פרק הפרידה מדניאל ואוהבת אותו כל כך בגלל הכתיבה, ההפקה והפילוסופיה, אבל אני אף פעם לא מצליחה לדלג עליו. לא למרות השנאה ולא בגלל האהבה. פשוט יש בו משהו... שתמיד מושך אותי בחזרה אליו.

לשם שינוי, היום בחרתי לראות אותו בגלל הפילוסופיה.

מה שאני אוהבת בפרק הזה ובשני קודמיו ("Maternal Instinct" שבעונה השלישית ו-"Absolute Power" שבעונה הרביעית) זה את המסע שדניאל עובר. אחד הדברים הכי יפים בסדרה בכלל הוא המסע של הדמויות ושל דניאל בפרט, אבל הפרקים המסוימים האלה סובבים סביבו וסביב פילוסופיה. בשלושתם יש המון דיון בנוגע לכוח שלנו כאנשים, לפתיחות המחשבה שלנו, ליכולות שלנו להגיע להארה כלשהי (מה שבסדרה נקרא התעלות), והדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו ואת העולם סביבנו. החלק האחרון בולט בעיקר במרידיאן, שבו דניאל צריך להשלים איתו ועם החיים שלו כדי להתעלות (ולהציל את עצמו ממוות).

וזה כל כך מעניין לראות את זה, במיוחד עבורי, כי דניאל הוא קטגור מושלם עבור עצמו, ודווקא החברים שלו ואומה נמצאים שם כדי להיות הסנגורים שלו. הבעיה היחידה היא שהוא לא רק הקטגור, אלא גם השופט, וכמובן שהוא נראה לו משכנע יותר מאשר האחרים.

"The success or failure of your deeds does not add up to the sum of your life. Your spirit cannot be weighed.

Judge yourself by the intention of your actions and by the strength with which you faced the challenges that have

stood in your way."

Oma Desala, "Meridian", Stargate: SG-1.

כשאני שומעת אותה אומרת את הדברים האלה, כשאני שומעת אותה מתווכחת עם דניאל, אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שאני לא רואה את זה בעצמי. הרי בעצם, אם חושבים על זה, זה הדבר הכי ברור. מה שחשוב הוא לא הכישלונות שלנו, לא הטעויות שעשינו, לא הדברים שאנחנו מתחרטים עליהם, אלא הדברים הטובים שעשינו, הדברים הטובים שניסינו לעשות והדברים שהפכו אותנו למי שאנחנו היום. כולם עושים טעויות וכולם נכשלים; זה מה שהופך אותנו לאנושיים. גם הדברים הרעים שעברנו וגם הטעויות שלנו הם אלה שבסופו של דבר הפכו אותנו למי שאנחנו היום. הם לא מעלימים את הדברים הטובים שעשינו. הם לא מעלימים את הכוונות הטובות ואת הכוח שלנו. הם לא מעלימים את מי שאנחנו.

ובכל זאת, לפעמים מאוד קשה להרגיש את זה. ברגעים האלה שבהם אני שונאת את עצמי על משהו שעשיתי, ואז אני שונאת את עצמי עוד יותר על זה שאני שונאת את עצמי (מגוחך ככל שזה נשמע, וזה באמת מגוחך), הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו זה על הטעות שעשיתי. על "מה היה קורה אם". על כל הדברים הטובים שיכולתי לעשות עכשיו ועל הדברים הלא-טובים שבסופו של דבר יצאו מהטעות הזאת. על לאבד אנשים שגם ככה יעלמו מהחיים שלי בזמן זה או אחר.

ואני חושבת לעצמי... שאנשים כמוני, אנחנו כל כך טובים בלהיות הקטגורים של עצמנו, אנחנו כל כך טובים בלהעניש את עצמנו ובלכעוס על עצמנו כי משהו אולי היה קורה אחרת, שאולי אנחנו פשוט לא רוצים לראות את זה. אנחנו יוצאים מאיזושהי נקודת הנחה שזה מגיע לנו, ומתעלמים מכל הדברים הטובים, גם כשיש הרבה יותר דברים טובים מדברים רעים. מר ג' אמר לי פעם שאני אוהבת לעשות את זה כי אני חושבת שזה גורם לי להראות חכמה יותר; MIG אמר שזה מה שאנשים כמונו עושים. אומה אומרת, ואני מניחה שהאמת היא שילוב של כל שלוש התשובות, ש"אם אנחנו מיד יודעים שאור הנר הוא אש, הארוחה בושלה לפני הרבה זמן".

"If you immediately know the candlelight is fire, the meal was cooked a long time ago."

Oma Desala, "Meridian", Stargate: SG-1.

המשפט הזה שיגע אותי במשך הרבה מאוד זמן (התחלתי לראות את הסדרה עם ההורים כשהייתי בת שנתיים בערך, אז... do the math), עד שלפני כמה שנים הבנתי פתאום למה הכוונה. זה תמיד מצחיק אותי לראות את דניאל שומע את המשפט הזה, כי לו אין שמץ של מושג מה הוא אומר, אבל אני מניחה שהוא הבין אותו באיזשהו שלב שאותו כבר לא ראינו. גם כשאני יודעת למה הכוונה היום, אני עדיין מאמינה שיש בו יותר משהצלחתי להבין ממנו. אני מניחה שככל שאני אתבגר אני אמצא בו עוד משמעויות.

אבל בגדול, מה שאני מבינה ממנו הוא שתמיד קשה לנו לראות את הדברים הברורים. זה נשמע מצחיק, אבל זה נכון. את הדברים הכי ברורים, את התשובות הכי פשוטות לכל מיני שאלות קיומיות או פסיכולוגיות כאלה, תמיד נורא קשה למצוא והם תמיד נראים ברורים אחרי שמוצאים אותם. החיים פשוטים יותר משאנחנו חושבים. אולי אנחנו פשוט אוהבים לסבך דברים ואולי אנחנו רגילים לדברים מסובכים ובגלל זה קשה לנו לתפוס את הדברים הפשוטים, אבל be the reason as it may, זה עדיין קורה. ואני חושבת שאם אנחנו סופסוף מבינים את הדברים הכל-כך פשוטים האלה, זה אומר שהיה תהליך ארוך מאוד של חשיבה עליו, גם אם אנחנו בכלל לא מודעים אליו. זה המשפט הזה עבורי.

ואני חושבת... אני חושבת שקשה לתפוס את העובדה שכל דבר שקרה לנו, טוב או רע, קל או קשה, כולם השפיעו על החיים שלנו בצורה שהיתה חייבת להתרחש כדי שנוכל להיות מי שאנחנו. קשה לתפוס את העובדה שכל טעות שעשינו, בסופו של דבר, גרמה לתוצאות טובות, אפילו אם לא בטווח הקצר. קשה לתפוס את העובדה שאנחנו ראויים לדברים טובים, שאין טעם לשפוט את עצמנו לחומרה ושאנחנו צריכים לסלוח לעצמנו, כי אנחנו תמיד יכולים לדמיין איך דברים היו נראים אחרת (בטווח הקצר) וחושבים שזה היה יותר טוב. זה לא משנה אם בסופו של דבר המצב היה גרוע יותר. זה לא משנה שאנחנו בכלל לא יכולים לדעת איך דברים היו נראים. מה שמשנה זה שנראה לנו שאולי היינו שמחים יותר.

ואני חושבת שאומה צודקת, ובסופו של דבר הדבר היחיד שאנחנו יכולים לבחור הוא האם לנסות להיות טובים או לא. אין טעם להתחרט ואין טעם לשנוא את עצמנו. בסופו של דבר, אנשים שעושים או מנסים לעשות טוב, ראויים לטוב, בין אם הם הצליחו ובין אם לא, בדיוק כמו האנשים שהצליחו להיות חזקים מספיק. הם הצליחו לעשות שינוי, לא משנה כמה קטן, לטובה. וזה מה שחשוב. בסופו של דבר, אין טעם בקטגורים.

וזה עדיין קשה לתפוס את זה.