רציתי להגיד שאני מצטערת.

אני שמחה שהשיחה בינינו התנהלה כמו שהיא התנהלה. לרגע חשבתי, מסיבה מאוד מטופשת שאין צורך להזכיר אותה, שביום שני גרמתי לך לחשוב שחזרנו עשרה צעדים אחורה. העובדה שהכל היה כרגיל, שהלכנו ביחד ושלא היה לך אכפת שאני גם מלווה אותך לכיתה וגם שואלת את השאלה שלי, גרמה לי להירגע בפעם הראשונה מאז יום שני, כשרציתי שמישהו ירביץ לך.

אתה בטח חושב שאני צריכה להפסיק להתנצל כי לא עשיתי כלום, ואני מסכימה איתך שבמפגשים בינינו בראשון ובשני באמת לא עשיתי כלום (אולי מלבד להרים את הקול, שאני מניחה שזה לא היה נכון לעשות, אבל כבר הייתי מתוסכלת אחרי יום ארוך מאוד), אבל אני כן חושבת שיש לי סיבה להתנצל. שתיים, האמת. הראשונה היא שלא הגעתי לביה"ס ביום שישי לפני שבועיים וחסכתי לנו את כל הבלגאן הזה, כי אני לא חושבת שזה היה נכון מצדי להתעסק בזה כשאתה באמצע הבחינות (ועוד אוכל!). השנייה היא ששפטתי אותך מהר כל כך.

ביום שלישי בבוקר, כשנסענו לבסיס של צה"ל, היו לי המון דברים להגיד לך. רציתי להגיד לך שאתה לא בסדר שלא פשוט אמרת לי שאין לך זמן/כוח/רצון לטפל בכל השטות הזאת, במקום לשחק משחקים. רציתי להגיד לך שבחייך, תתבגר כבר, זה בסדר לשלוח הודעה אם היא בעניין מקצועי (למרות שפקפקתי בזה כל הסופ"ש לפני זה). רציתי להגיד לך שאתה מתנהג בצורה פרנואידית ומטופשת ושתצא כבר מהפחד הזה ומהצורך לשאול כל בנאדם שני בבי"ס אם זה בסדר לדבר איתי.

ואני מרגישה ממש רע על זה, כי שום דבר מזה לא היה נכון, ואני יודעת את זה.

אני חושבת שיש בי חלק שידע את זה לאורך כל השבוע האחרון. כן, יש בי חלק שידע שאתה לא עשית את זה בכוונה, ושבאמת ניסית לעזור, ושבאמת רצית לעזור, ושאתה לא משחק איתי משחקים שוב, ושאתה רק עושה מה שאתה צריך לעשות בשביל לדעת מה לעשות (משפט שמנוסח בצורה מטופשת, אבל הבנת מה הכוונה. השפעה אינפורמטיבית, לא?). יש בי חלק שידע שזה לא נובע משנה שעברה, וששנינו עברנו את זה כבר, ושלא היית מדבר איתי כמו שאתה מדבר איתי בחודשיים-שלושה האחרונים אלמלא ידעת שבאמת עברנו את זה.

ואם להגיד את זה בצורה ציורית, בכל זאת בחרתי להקשיב לשטן שעל הכתף שלי.

אני מניחה... שאני עדיין בטראומה אחרי שנה שעברה. אין לך מושג כמה אני מפחדת מזה שזה יחזור על עצמו. אני חושבת שיש בי חלק שתמיד יפחד מזה. וכשזה קורה, ואנשים מסביב מציעים לי הסברים שמתאימים לזה ממה שקרה בשנה שעברה, ואני מגלה שאני עדיין מפקפקת בכמה טוב אני מכירה אותך, למרות ששנינו יודעים שאין שום סיבה שאני אעשה את זה... אני מניחה שזה הגיע לשם. וזה לא היה נכון לתת לזה להגיע לשם. נכון שאתה מתסכל אותי לפעמים, ונכון שאתה עושה דברים לא בסדר לפעמים, אבל זה רק הופך אותך לאנושי, לא לשום דבר אחר. ולהפוך את זה למשהו כל כך קריטי ונוראי וכואב... זה סתם לבגוד בך ולפגוע בעצמי הכי חזק שאני יכולה.

ואני מצטערת על זה.

כל העניין הזה גורם לי לתהות אם אני פודעת בעצמי בכוונה. Self-destructive. אמרת לי פעם שאתה יודע שאני נהנית מהדכדוך, אבל אני צריכה לנסות ליהנות. לאור מה שקרה בשבוע הזה, אני מתחילה לחשוב שאתה צודק ואני באמת נהנית מזה, למרות שאני לא מצליחה להבין למה. (גם על זה היתה לך תשובה, לא?)

אבל אני חושבת שעם כמה שזה חשוב, הדיון הזה יצטרך לחכות ליום אחר. יש לי הרבה דברים טובים לספר לך, אבל זה יצטרך לחכות למחר, כשאני אחזור לדיון הזה ולכל הדברים שיש לי לספר.

תשמור על עצמך, טוב? חסר לך שלא.

אן.