בסדר הפוך:

27.5- 17:00- לפעמים עדיף להאמין שאף אחד, לעולם, לא יגיע לעזור לנו להתמודד עם משהו. כשאנחנו מוכרחים להתמודד איתנו, זה גורם לנו להילחם בו לבד, וככה להבין שאנחנו מסוגלים. (כמו שעשו לאנדר בהמשחק)

27.5- תובנות מ"הצל של אנדר". אני עוד אגיע לזה בפוסט נורמלי.

27.5- מותר להיכנע לחולשות. פעם, עד לפני שנתיים בערך, נהגתי לחשוב שאסור להציג כל סוג של חולשה או להיכנע לה, כי מי יודע מה יקרה הלאה. אבל מעבר לזה שרוב בני האדם לא מחפשים לפגוע באחרים בכוונה, לפעמים מכניעה לחולשות שלנו יוצאים דברים יותר טובים מאשר אם היינו מכחישים אותן, במיוחד כשההכחשה דורשת הרבה כוח נפשי וריכוז. כשזה מגיע למצב של אומללות מודחקת מול כניעה לחולשה, הבחירה תמיד צריכה להיות כניעה לחולשה.

26.5- לכל השריטות והצלקות יש משמעות ודבר טוב מאחוריהן. זה נשמע קצת מטורף אולי, אבל אפילו הדברים הכי נוראיים מובילים לדברים טובים, ואפילו ההקרבות הכי קשות מובילות לרגעים יפים. כשהסתכלתי על השריטות שיש לי ביד תודות לחתולים המקסימים מבית המחסה לחיות, הבנתי שלמרות שהן קצת כאבו ודיממו, בסופו של דבר, הן נוצרו עבור משהו טוב. כל שריטה נפשית שיש לי שאני יכולה לחשוב עליה בסופו של דבר הבילה אותי למקום המדהים שבו אני נמצאת כרגע. זה תמיד נכון, וזה תמיד יהיה נכון, גם אם זאת קלישאה וג'ק אוניל לא אוהב קלישאות.

26.5- (תובנה לא חדשה, אבל היא הוכחה שוב) אנשים הם לא תמיד מה שהם נראים. אפילו באנשים הכי מגניבים יכולים לפעמים להסתתר מעריצי מד"ב קלאסי שנחשב למשהו גיקי בעליל.

26.5- הדברים הכי יפים בחיים הם הדברים הקטנים. הצבע של השמיים; המראה של השקיעה; הפרחים בגינה למטה וגורי החתולים שמנסים לטפס על העצים. אלה הדברים היפים שכולם מפספסים כל יום, אותם הדברים הקטנים שהופכים את העולם הזה לנהדר כמו שהוא. הדברים הקטנים האלה לבדם יכולים להפוך אדם למאושר. כמו שנאמר, The beauty is in the details.

25.5- בני אדם נאיביים ברמה מדהימה. לא רק בני נוער, גם חלק מהאנשים שלומדים איתי באוניברסיטה. אני חושבת שזה מקסים.

23.5- 21:00- אני לא בטוחה שאני שייכת לעולם הזה שבניתי לי בטוויטר יותר. אני אוהבת את האנשים שם, אבל רובם מאוד נחושים לברוח מהחיים דרך כנסים וכאלה, ואני חושבת שאני כבר לא כזאת. לא מסוג האנשים שבורחים ולא מסוג האנשים שמאשימים את כולם בצרות שלי. אבל זה מוזר לראות איך בתקופה של שנתיים התבגרתי כל כך שהם כבר לא בתחום שלי. אני חושבת שיש בזה משהו קצת עצוב גם. (אני מניחה שהיום החיים שלי כל כך מרגשים שאין טעם לברוח לשום מקום.)

23.5- 20:25- יש סיכוי סביר מאוד שהכנס בשיקגו יהיה הכנס האחרון שלי לשנים הקרובות. עכשיו כשתאריך הגיוס שלי נקבע לאוקטובר, פתאום הבנתי שאני לא אגיע ל-AT8, או ל-AT9, ואולי גם לא ל-10. ואני אשתחרר מצה"ל השד יודע מתי, ואז אני אמשיך את התואר שלי, ויהיו כל כך הרבה דברים אחרים פתאום. זה לא אומר שאני מתכוונת להפסיק לחלוטין ויכול להיות שבכל זאת יצא לי להגיע לאיזה כנס, אבל פתאום זה כבר לא כל כך גבוה בסדר העדיפויות שלי, עם כל מה שמחכה לי.

23.5- בוקר- אני מתבגרת. זה קצת מפחיד, אבל הרבה פחות מפחיד משזה נראה לפני שנתיים, לפני מר ג' ו-MIG. אני מתרגשת לקראת התחלת העבודה, השתנו לי קצת התוכניות אבל אני בסדר עם זה, אני עוד מעט מסיימת תיכון, אני הולכת ללמוד סמסטר קיץ בפעם הראשונה בחיים שלי... זה כיף. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל זה כיף. ואני חושבת שלהתבגר, לא רק נפשית, אלא גם פרקטית, אפילו עושה לי טוב.

22.5- ערב- הראשון בספטמבר הקרוב יהיה הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שבה אני לא מצפה ללראות את מר ג'. וזה הולך להיות ממש מוזר. אני עדיין לא יודעת איך אני מרגישה בנוגע לזה, מעבר לאיזשהו עצב ברור, אבל אני פשוט חושבת פתאום שזה יהיה ממש מוזר.

22.5- ערב- בעוד בערך שבוע ובעוד חודשיים וחצי אני פוגשת את מייקל שוב. זה לא היה משמעותי כל כך מעבר לעובדה שזה מייקל, אבל פתאום חשבתי לעצמי שזאת סגירת מעגל מעניינת. כשפגשתי אותו באוגוסט 2012 הוא היה הדבר הכי טוב שהיה לי עד אז ואחת הסיבות היחידות לעובדה שהמשכתי לנשום בכלל. ואז חזרתי לארץ וכל מה שציפיתי לו הוא לחזור ללמוד עם מר ג' כי הוא הזכיר לי את דניאל, ופתאום קרה כל מה שקרה. אני לא יודעת איך השנתיים האחרונות היו נראות אלמלא הכנס הזה, אבל סביר להניח שהן לא היו עד כדי כך מטורפות. ועכשיו אחרי שהכל ייגמר בסוף יוני אני אפגוש אותו שוב לאיזו סגירת מעגל כזאת.

22.5- בוקר- אני מאוד רוצה ילדים ומאוד רוצה חתולים, אבל ממש לא כרגע ולא לבד. מצאנו גורת חתולים שעוד בקושי פתחה את העיניים לבד ברחוב ופשוט לא יכולנו להשאיר אותה לבד שם. לקחנו אותה אלינו ללילה ולבוקר שאחרי ואחרי זה העברנו אותה לבית מחסה לבעלי חיים. בכל אופן, יצא לי לבלות איתה כמה שעות לבד, ועם כמה שהיא מתוקה, היא ממש מעייפת. מה שכן, אני מאוד רוצה לאמץ חתול- אמנם בסופו של דבר גם קיבלתי כמה שריטות ונשיכות מהחתולים בבית המחסה, אבל זה היה שווה את זה.

20.5- ערב- אני כל כך בטראומה משנה שעברה. ואני כל כך בטראומה משנה שעברה שאני שופטת אנשים לפי מה שקרה וכל דבר קטן מפחיד אותי שמא זה יחזור על עצמו. וזה מטופש ומיותר ורק פוגע בי. ואני חושבת ששתי התובנות הכי חשובות כאן הן שאני (ואנשים בכלל) פוגעת בעצמי במכוון, בלי בכלל לשים לב, ושאין טעם להמשיך לפחד מהעבר, ולא משנה מה הצדדים האחרים בסיפור חושבים. כי בסופו של דבר, אני נשארת היחידה שמפחדת מזה כשבינתיים כולם כבר עברו הלאה או שמעולם לא היו שם.

19.5- אני רוצה לחנך. לא אכפת לי אם במקביל אני אעשה עוד דברים, כמו לדאוג למערכת החינוך המזעזעת במדינה הזאת, וברור שאני אמשיך ללמוד ולחקור בפסיכולוגיה בתקופה הזאת, אבל אני רוצה גם לחנך. הלמידה על כל הפתרונות האפשריים לכל הבעיות החברתיות (בין שהכרתי אותן קודם ובין שלא) גורמת לי לרצות להעביר את המסקנות הטובות הלאה לאנשים שיכולים להשתמש בהם ולנסות לחשוב על עוד דרכים יצירתיות לפתור בעיות שכאלה. ופתאום אני מגלה שאני רוצה לחנך. אני רק לא בטוחה אם אני רוצה את הילדים הממש קטנים או את התיכון.

17.5- לפעמים אני אנטי-חברתית (או פסיכופתית?) ברמה מפחידה. אבל זה לא חדש.

17.5- אני רוצה ללמוד בחו"ל, בין היתר. בבריטניה, לא סתם. אני יודעת כבר כמה חודשים שכנראה שאני ארצה להמשיך לימודים בחו"ל, אבל לאחרונה, כשהתחלתי סדרת טלוויזיה חדשה שמבוססת על ההיסטוריה הבריטית, נזכרתי כמה סיפורים מדהימים קיימים בהיסטוריה של המדינה הזאת וכמה אפשר ללמוד מהם ולכתוב עליהם. אז נראה לי שאני אלמד באוקספורד, כרגע היסטוריה בריטית ואולי גם דברים אחרים. (אני רוצה ללמוד יותר מדי, אני יודעת, אבל זה מרגש, וזה מה שחשוב, למרות שסביר להניח שאת הרוב לא ייצא לי לעשות.)

14.5- אפילו בישראל אפשר למצוא את המראות הכי חו"ליים שיש. שוק סתם ככה באמצע העיר; מפל מחוץ לקניון; כל דבר כזה שאפשר לחשוב עליו. יש לנו ארץ מדהימה - חבל שלפעמים זה קשה כל כך להבין את זה, עם כל האפשרויות שיש בעולם.

12.5- אין טעם לשתוק. לא כשזה מגיע לדברים החשובים. (אין מה להוסיף בנושא מלבד להוסיף קישור לשיר שגרם לי להבין את זה.)

נראה לי שזה מכסה את רוב מה שהצלחתי להיזכר בו. כמובן שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה בשישי ובסוף סיימתי אותו רק היום... אבל זה כיף שהכל עמוס ככה לפעמים. (-:

עוד 50 שעות אני פוגשת את ריצ'ארד דין אנדרסון. מבחינתי החיים שלי מושלמים.