אני לא יודעת כמה פעמים כבר ראיתי את הפרק הזה.

זה הפרק הראשון שאני רצה אליו תמיד כשאני עצובה. כשאני בוכה, כשקשה לי, כשלא בא לי לעשות שום דבר מלבד להתכרבל במיטה ולבכות. אני כבר יודעת את הפרק בעל פה ברמה שאני כמעט מצליחה להגיד את הטקסט של מייקל יחד איתו (הבנאדם מדבר מהר כל כך שזה מפחיד). הוא תמיד מצחיק, הוא תמיד גורם לי להרגשה טובה והוא תמיד, אבל תמיד, מצליח לעזור לי למצוא את האופטימיות שוב.

אבל היום אני דווקא מוצאת בו משהו אחר.

הדרך היחידה למצוא את העומק האמיתי שיש בפרק הזה היא דרך כאב. כאב עמוק ואמיתי שכזה, כמו שיש רק ברגעים הכי קשים. הכאב הזה שמאפשר לנו להתחבר לכל הדמויות עם הבעיות בספרים ולבכות כל פעם שאנחנו חושבים עליו. את הכאב הזה חוויתי היום בפעם המי-יודע-כמה בשנתיים האחרונות, אבל לא עליו אני רוצה לדבר, אלא על מה שהוא מאפשר להבין מתוך הפרק.

Jack: "And then what'll happen?"

Malikai: "She'll die."

Jack: "And then what? You start over?"

*Malikai doesn't reply.*

Jack: "Listen to me! I know what it's like!"

Malikai: "You can't!"

Jack: "I lost my son! I know!" *Pauses* "And as much as I... I could never live that over again. Could you?"

Maliaki (tearful voice): "No."

Jack (softly): "Let her go."

"Window of Opportunity", Stargate SG-1.

התמודדות עם אובדן היא הדבר הכי קשה שעברתי מימיי, וסביר מאוד להניח שגם אחד הדברים הכי קשים שאפשר לעבור בחיים בכלל. אני לא חושבת שיש מישהו בעולם שהיה מוותר על ההזדמנות להחזיר לחיים שלו מישהו שהוא איבד, למוות או אחרת. אני מודה בזה בעצמי - למרות שזה כנראה הדבר הכי לא נכון שאפשר לעשות, הייתי עושה את זה בלי להסס בכלל. אם הייתי יכולה לחזור לעבר ולשנות אותו, לתקן את הטעויות שעשיתי ולמנוע מהאדם הזה לעזוב מלכתחילה, אין ספק שהייתי עושה את זה, למרות שגם לזה תהיה השפעה נוראית. אני לא חושבת שאפשר להתנגד לזה באיזושהי צורה.

בהקשר הזה אפשר לדבר על הרבה דברים: מודל האבל של קובלר-רוס (שלמיטב הבנתי בכלל לא בטוח היום שהוא נכון, למרות שהוא היה המודל הפסיכולוגי המרכזי לאבל); העובדה שהרגשות שלנו כמעט תמיד שולטים בנו; הדרך שבה אנחנו מוכנים להרוס את כל מה שבנינו (במקרה הזה במשך 12 שנים) על מנת להימנע מכאב בטוח בעבר (אבל לא בטוח שלהימנע מכאב אחר); ההשפעה של הכחשה ומלחמה עלינו; וכמובן, ההשפעה שיכולה להיות לשינוי כזה על החיים שלנו. אני מניחה שמתוך כל זה אני אבחר לגעת כרגע בנושא של הרגשות והאבל שלנו.

אחד הדברים היפים בבני אדם (שכרגע גורם לי לרצות לחתוך את הורידים שלי מרוב שנאה עצמית) הוא הדרך שבה הרגשות שלנו שולטים בנו לעתים קרובות כל כך. זה לא משנה שיש היגיון ויש הוגן ויש מה שהמוח אומר - בסופו של דבר, המרכיב הכי משמעותי אצל בני אדם הוא הרגש. אפשר לראות את זה בכל כך הרבה מקומות ובכל כך הרבה מקרים שונים. לפעמים זה גורם לי לתהות מה היה קורה אילו היינו מסוגלים להתנתק מהרגש לחלוטין למשך כמה דקות, או שעות, או כמה-שזה-לא-יהיה.

שאלתי את מר ג' ואת MIG פעם אם זה לא היה עדיף אילו היינו מצליחים לעשות החלטות מסוימות או לראות את העולם ברגעים מסוימים בלי קשר לרגשות שלנו. אז לא ידעתי עד כמה הוא חזק, אבל היום כשאני יודעת שה"מטריקס הקוגניטיבי" שלנו, כמו שדקל קורא לו, כל כך משמעותי בחוויה שלנו, וזה אפילו בלי להתחשב ברגשות, אני תוהה שוב אם אולי זה באמת היה משפר אותנו. בזמנו, אחרי שהתחלתי לחבב רגשות, הסכמתי עם מר ג' כשהוא אמר שזה היה הורס אותנו, אבל היום כשאני רואה שוב כמה אנחנו פוגעים בעצמנו רק בשל הרגשות הללו (ואני לא חושבת שיש דבר יותר כואב מלראות את עצמך נפגע מהרגשות שלך, להבין שזה קורה לך ולדעת שאתה לא יכול לעצור את זה), אני תוהה אם אולי דברים היו נראים טוב יותר. כל הטעויות המטופשות שאפשר היה למנוע (אהמהיוםאהמ)... אני חושבת שרק בשביל זה זה היה שווה את זה.

But then again, אלה הרגשות שלי שמדברים. הכאב שלי. ואילו הייתי משנה את מה שקרה היום, אילו היום היה מתרחש אחרת, יכול להיות שלא הייתי שונאת את עצמי כרגע, אבל יכול גם להיות שמחר, מחרתיים, בעוד שבוע או בעוד חודש משהו טוב שנגרם על ידי היום הנוראי הזה לא היה קורה. ויותר מזה, המסקנות שאני אסיק על זה והשיפור שאני אבצע עשויים להיות שווים את זה. וכשחושבים על זה ככה, עןולה השאלה האם זה בכלל שווה את זה.

ואני חושבת שכאן מצטרף לסיפור עניין האבל. כי כשמדובר בכזה כאב עמוק שלוקח כל כך הרבה זמן להשתחרר ממנו, אין עתיד. אין הווה ואין עתיד. כל מה שמשנה הוא העבר, הכאב, ה"מה יכול היה להיות". כל דבר טוב שעשוי לצאת מזה נעשה חסר משמעות לחלוטין, כי כל מה שאנחנו רוצים הוא להימלט מהכאב הזה. ואני חושבת שקל להבין את זה ברגע שחווים כאב עמוק מספיק, ותמיד קשה לתפוס את זה שדברים משתפרים כשנמצאים בתוך זה. וככה מבלים חודש, חודשיים, שנתיים או 12 שנה בתוך כאב בלתי נגמר והדבר היחיד שבא לנו לעשות הוא להיעלם.

ואני מניחה שאז אנחנו חוזרים להשפעה חזקה יותר של הרגש, ונוצר מעין מעגל כזה שאי אפשר לצאת ממנו בלי עזרה חיצונית.

ונדמה לי... שקוראים לו דיכאון.

00:02. לא מאמינה שאני ערה בשעה הזאת.