לא רציתי להגיע ליום הזה. ממש לא. חלוקת תעודות היא בדרך כלל בזבוז מוחלט של זמן, ואת ספר המחזור שלי אני יכולה לקבל גם אחרי שאני חוזרת מגרמניה. די תהיתי איך אני מתכוונת לבזבז את השעות האלה כשמר ג' נכנס לאודיטוריום שבו ערכנו את הקבלה עם הבן שלו. הוא בא אלינו, דיברנו קצת והוא הלך להסתובב קצת בחדר. את רוב הזמן שלי שם ביליתי בלהסתכל עליו עם חיוך, כי התפקיד של האבא היה פשוט תפור עליו והוא היה בדיוק כמו שדמיינתי אותו וזה היה יפיפה.

בכל אופן, באיזשהו שלב קראו לנו להתפזר לכיתות, אז הלכתי אליו לבקש ממנו להצטלם איתי (מה שאמא דחקה בי לעשות כל הערב, כשכולם הצטלמו עם כולם), והוא אמר שהוא ישמח (ואפילו לא הכריח אותי לסיים את השאלה3>). הוא איחל לי ליהנות בפדקון (yeepee!). אמרתי לו שאני זוכרת את היום שהקטן שלו (שהוא הביא איתו) נולד, שזה היה היום שכולנו הגענו לשעת אפס כדי לגלות שהוא הבריז לנו, ומאוחר יותר הוא הסביר שהוא היה בחדר לידה כל הלילה, ואמרתי שרק בשביל החיוך שיש לו על הפנים כשהוא עם הבן שלו זה היה שווה את הכל. הוא כמובן הסכים.

בסופו של דבר הכריחו אותנו ללכת לכיתה, אז הלכתי. ברגע שקלטתי שהצלטמתי איתו, משהו שאני רוצה לעשות כבר כמעט שנה וחצי, התחילו הדמעות האלה של השמחה וההצפה של הרגשות, אז ישבתי בחוץ ופשוט בכיתי (אבל זה היה בכי טוב!). אחרי זה ישבתי קצת ליד הכיתה, יצא לי לדבר עם אחת המחנכות בשכבה (שאותה אני דווקא מחבבת), קיבלנו את ספרי המחזור, קראתי את מה שמר ג' כתב לכיתה שלו (על השאר דילגתי) והתחלתי לבכות שוב כי זה היה בדיוק מה שרציתי להגיד לו.

אבל הצטלמתי איתו. והוא חייך. וזה היה מה שהיה חשוב. 3>

---

זה בטח לא מפתיע, אבל גם ליום הזה לא רציתי להגיע. לא הרגשתי שייכת לבית הספר, ולא הרגשתי שייכת לכיתה, ולא הרגשתי שייכת לשכבה ועם כל הדברים האלה על הראש שלי לא ממש רציתי להגיע. גם כשהגענו וגילינו שאנחנו צריכים ללכת הלוך חזור חצי יקום בערך... זה קצת גרם לי לתהות למה לעזאזל בכלל הגעתי במקום לקבוע עוד משמרת בצומת (כן, התחלתי לעבוד בצומת ספרים! ווהו!). כשמר ג' עבר לידי בזמן שחיכינו בחוץ זרקתי לעברו, "תזכיר לי מה אני עושה כאן?" התשובה היחידה שלו היתה, "מסיבת סיום."

בדיעבד, כמו תמיד, הוא צדק.

ההתחלה היתה מנג'סת בעיקר. לקחת גלימות וכובעים וכל השטויות האלה - וכשבחוץ גם ככה חם, הגלימות השחורות הארוכות (שנראו כאילו הוציאו אותן מסרט של הארי פוטר) והכובעים הנדבקים האלה לא היו מה שהיינו צריכים. לשמחתי את שארית זמן ההמתנה בילינו בפנים, במזגן, מה שהיה תענוג. טוב... לא תענוג, אבל מילא.

ישבתי עם חברה מהשכבה, מה שהיה מאוד נחמד. ירדנו קצת על התלבושות של המחנכות (כולן באו בשמלות שחורות... בחיי שזה הרגיש קצת כמו לוויה), על הגלימות והכובעים, על המנהגים האמריקאיים המטופשים, על כל רעיון מסיבת הסיום ועל כמה שאנחנו לא צריכות את זה. בינינו, עם השטיח האדום הארוך, הפרחים והמסך השחור על הבמה, זה באמת הרגיש קצת כמו לוויה. מעניין אם זה היה מכוון.

[*מתקרבת אל מר ג' שעומד ומסתכל על תמונה של זמר* "מתרגש?" *חיוך* "מאוד." *מסתכל בתמונה עוד רגע* "זה לא נראה כמו קוונטין טרנטינו?" נשפכתי מצחוק שם. XD]

היינו אמורים להתחיל בשבע, אבל בדיעבד כל ההורים התיישבו רק אחרי שבע וחצי, ואנחנו התארגנו כמו שצריך רק בסביבות שמונה. בקיצור, אחרי שעה של המתנה (כואב לי על ההורים) התחלנו להיכנס סופסוף לתוך האולם, לבושים בבגדים המטופשים האלה ואוחזים בוורד אדום אחד לכל תלמיד. הרעיון היה שבהפסקה ניתן את הוורדים למישהו מהמשפחה שלנו שאנחנו אוהבים, אז קצת התלבטתי האם לתת אותו למשפחה, לשמור ל-MIG (אבל מי אמר שאני בכלל אראה אותו?) או לתת אותו למר ג'. בסופו של דבר אחותי כל כך התלהבה ממנו שנתתי לה אותו. (-:

כמובן שבכל פעם שבה זה הגיע לעניין כיתתי (כניסה לאולם, ברכות אישיות של המורים, כל מיני דברים כאלה) התלהבתי כשזה הגיע לכיתה של מר ג'. אני יודעת שאני לא שייכת אליה באופן רשמי... אבל הוא היה המחנך היחיד שהיה לי בביה"ס הזה. באיזשהו שלב כל המחנכים עלו לבמה לדבר, ואמור היה להגיע תורו, הוא כבר הרים את המיקרופון ופתח את הפה, ומורה אחרת הרימה את המיקרופון שלה והתחילה לדבר. המבט שהיה לו על הפרצוף היה פשוט מצחיק. XD

נאמרו המוןהמון דברים יפים. ממלא מקום ראש העיר נאם ונשמע כאילו הוא מנסה לגרום לנו להציע להם בבחירות הבאות ("ועשינו ככה... ואת זה... ולטובת אלה... וגם זה..." - אם נבטיח שנצביע לכם בבחירות הבאות, אתה תלך?). המנהלת נאמה נאום שהיה מקסים עד שהיא התחילה לעשות רשימה שמית של כל המורים ("ולזה, וזה וזה, שלימדו ככה וככה, ותודה גם לזה ולזה, שלימדו..."). המחנכת שלי נשאה דברים כרכזת השכבה, יו"ר ועד ההורים נשא דברים... חולקו תעודות הצטיינות... מה שאמור היה להיות טקס של 45 דקות הפך לטקס של שעתיים שהתחיל באיחור של שעה. נ-ה-ד-ר.

דברים שכן היו נהדרים בשלב הזה של הערב: הנגנים המאוד מוכשרים שלנו, הסרטונים שהכינו על המורים ("יום בחיי מחנך" - איך שאי אפשר למצוא את המחנכת שלי בשום מקום, איך שכולם באים כל הזמן לאחרת, איך ששלישית כל הזמן נורא תקיפה עם התלמידים אבל משיגה להם מה שהם רוצים בסוף... איך שמר ג' כל הזמן רציני... ומנצל את ההזדמנות שהוא לבד כדי לקחת ספר אקראי בספרייה, לשים משקפי שמש, להעמיד פנים שהוא קורא ובעצם לישון קצת P:) והסרטונים שבהם הם פנו אלינו (אני לא זוכרת כמעט כלום מזה מלבד זה ששמו את השם של אחת המזכירות שלוש פעמים בטעות ושמר ג' כמעט גרם לי לבכות כשהוא אמר שהוא לא ישכח אותנו3>).

בסופו של דבר, אחרי מה שהרגיש כמו נצח, יצאנו להפסקה. אמרו לנו להחזיר את כל הכובעים והגלימות והכל, אז בזמן שכולם הצטופפו בניסיון לצאת, הלכתי למצוא את מר ג', שעזר על הבמה. זה היה כזה מוזר, כי זה היה בדיוק כמו שדמיינתי - הסתכלתי עליו, אמרתי לו, "אני שונאת אותך", ואז פשוט חיבקתי אותו חזק חזק. הוא חיבק אותי בחזרה. 3>

וזהו, הוא שאל אם אני מתרגשת, אז אמרתי לו שכן, וברגע שעלינו לבמה עם הכיתה הבנתי שאני באמת מתרגשת. הוא שאל איך קרה שלא הייתי עם המצטיינים שעלו לקבל תעודות, ואני מניחה שהיה לי מבט אשם-משהו, אז הוא עשה לי, "ממה נמאס לך?" ואני מנסה לומר משהו על זה שברפואה אני לא סובלת את המורה וכימיה היה משעמם, אבל בסוף ויתרתי ואמרתי, "אני מתבכיינת, אבל... זה משעמם!" אז הוא חייך ואמר שבאוניברסיטה אני יכולה לבחור את מה שמתאים לי. גם זה היה כל כך יפה, כי הוא זרח מגאווה ומהתרגשות והכל, ואמרתי לו שרואים את זה עליו ושזה נהדר. וזהו, קצת דיברנו, הוא שאל אותי איפה הייתי הבוקר (עבדתי...), סיפרתי קצת על הבגרות בע"פ, הוא סיפר קצת על היום שלו... ולמרות שקטעו אותנו, זה היה נהדר.

אחרי ההפסקה הגיע החלק האמנותי, שהוא באמת היה החלק השווה של הערב. החבר'ה בשכבה עשו עבודה מדהימה פשוט - היה ממש יפה. יצירתי, עשוי טוב... באמת היה מדהים. האמת שגם קטעי הקישור של הקריינים בטקס היו נהדרים. כל מיני דברים של הדור שלנו... זה היה טוב.

וזהו. אחרי שזה נגמר ירדתי למר ג' שוב. התחבקנו שוב ודיברנו קצת על זה שהיה יפה ועל כל הדברים שהשתנו והכל. סיפרתי לו שפגשתי אתמול מורה שלימדה אותי ביסודי ואחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי זה שנהדר לראות שיש לי ביטחון עצמי, וזה גרם לו לחייך. הוא אמר שרק בזמן שהוא מכיר אותי עשיתי שינוי מדהים. דיברנו קצת על ההשפעה שלו על אנשים ועל איך שהוא משנה חיים ככה (אני התעקשתי שהוא משנה המון והוא היה די בטוח שלא), סיפרתי לו כמה דברים נחמדים ששימחו אותו (*teasing* "אתה מה זה מרוצה מעצמך" "תמיד טוב לדעת שאתה משפיע על חיים של אנשים" או משהו בסגנון), אמרתי לו שהוא עוד יראה אותי והוא אמר שהוא בטוח. אמרתי לו לנוח והכל. 3>

מושלם, אה?