יותר ויותר אני מגלה שהכינוי "מר ג'" כבר לא מתאים, כי אני רוצה לקרוא לך בשם האמיתי שלך. יותר ויותר אני מגלה שכתיבת המכתבים כבר לא כל כך משנה, כי כל כך התרגלתי לדבר איתך בעל פה, שאני מוצאת את עצמי מדברת עם הדמות שלך שיש לי בראש. יותר ויותר אני מגלה שהסיבות לכך שאני פונה אלייך השתנו לחלוטין - אם פעם הייתי פונה אלייך כדי לדון במחשבות שהיו לי וגם כדי להגיד שאני מתגעגעת, היום אני עושה את זה יותר כדי להעביר רגשות שקשורים אליי ואלייך. זה כאילו שבינתיים כל כך התרגלתי להעביר את המחשבות האלה בעל פה, שנוח לי יותר לדבר איתך בראש שלי מאשר לכתוב לך. זה כאילו שחזרנו לשנה שעברה, לתקופה שבה רק התחלתי לכתוב לך, אבל הפעם הכל באמת בסדר איתנו.

אני לא יודעת מה אני מתכוונת לעשות עם המכתבים האלה. גם עם הישנים וגם עם החדשים. אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות הלאה. אם להודות באמת, אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות הלאה בהרבה תחומים. התחלתי לסדר את כל הציטוטים שלך שיש לי ולגבות את כל ההודעות שהחלפנו בינינו כדי לוודא שאני לא אאבד שום דבר, מאוחר יותר אני אצלם את ההקדשה שלך, ובינתיים אני רק מנסה להבין מה אני עושה עם עצמי. זה לא שזה כואב לי להסתכל על דברים שמזכירים לי אותך - להפך, זה גורם לי לחייך - אבל אתמול בלילה הבנתי באמת בפעם הראשונה שאני לא אראה אותך שוב, ומצאתי את עצמי בוכה בגלל זה. ואין לי מושג מה אני מתכוונת לעשות הלאה עם זה. אמא אומרת שזה עוד יעבור, ואני יודעת שהיא צודקת, אבל אני גם יודעת שזה יהיה הרבה יותר קשה משהיא חושבת.

כי אתה יודע, למרות המשל שסיפרת לי ביום ראשון, הדבר היחיד שלא לימדת אותי זה איך להסתדר בלעדייך.

גיליתי שבשבועות האחרונים לא עשיתי כמעט כלום. אני מניחה שכל כך הייתי עסוקה בחיים "האמיתיים" שלא היה לי זמן לקרוא או לחשוב או לראות טלוויזיה (מלבד "מלכה לבנה", אבל זה בערך שעה בשבוע). בין העבודה לבין בית הספר לבין האוניברסיטה גיליתי שאני מתחילה להרגיש קצת כמוך - עייפה וכאילו הזמן עובר לי בין הידיים ואני לא מספיקה הכל. אמנם לא נשארתי ערה עד השעות הקטנות של הלילה בשביל זה, אבל זה בטח היה הצעד הבא. וכשאמרת לי שלשום שסופסוף התחלת לקרוא ספר חדש, פתאום קלטתי שגם אני רק שלשום התחלתי לקרוא ספר חדש (בלי קשר לעבודה בחנות). (בעצם, כן יצא לי לקרוא את הצל של אנדר השנה. אבל נראה לי שדי זהו.)

יש לי עוד כל כך הרבה ספרים שמחכים לי. ביום ראשון, כששלחת לי את הסמס, הייתי בדיוק באמצע סידור הספרים שלי. גיליתי שיש לי הרבה יותר מדי ספרים (הבטיחו לי שאני אקבל ספרייה!) שחלק גדול מהם עדיין לא יצא לי לקרוא בכלל, או שהתחלתי ומעולם לא יצא לי לסיים. השנתיים האחרונות היו כל כך מטורפות, הן מהבחינה הרגשית והן מבחינת החיים, שבקושי היה לי זמן לנשום, שלא לדבר על לשבת לקרוא ספר. רוב הזמן רק ניסיתי להצליח לעשות את כל מה שלקחתי על עצמי.

אבל אני מניחה שזה חלק מהריגוש בחופש הקרוב. אני לא ממשיכה לעבוד בצומת (שזה קצת עצוב, אבל אני לא כל כך מרגישה שזה פגע בי. זאת אומרת, נהניתי לעבוד שם, אבל אני לא לוקחת את זה אישית. מהניסוח של ההודעה אני מניחה שהם פשוט היו צריכים לבחור כמות מוגבלת של אנשים. זה מצחיק, אתמול גיליתי שאני מנסה לשכנע את עצמי לא להיות עצובה בגלל זה - כשאני בכלל לא עצובה מלכתחילה.) אבל כאמור, זה גם בסדר. כשקיבלתי את ההודעה חשבתי על מה שאמרת לי בנוגע לעבודה שם וחייכתי, כי כן, יש משהו בדברייך, אבל אני כבר לא כזאת, אז אולי זה דווקא לטובה.

בכל אופן, עכשיו כשיהיה לי רק את האוניברסיטה (והכנס באוגוסט!), יהיה לי המון זמן לעצמי. אני חושבת שאני פשוט אתחיל לקרוא את כל הספרים שיש לי שעדיין לא נגעתי בהם, שחלקם ספרי עיון וחלקם ספרי קריאה. אני חושבת שאני גם אחזור לכתוב דברים מקוריים, כי התגעגעתי לתחושה הזאת, ואולי אתחיל לראות כמה סדרות שהמליצו לי עליהן (כמו באפי. ראית את באפי? ראיתי חלקים ממנה כשהייתי ילדה והיא שודרה פה בארץ, אבל אני לא זוכרת הרבה מזה). לשם שינוי, מלבד האוניברסיטה, אני חושבת שזה יהיה חופש די רגוע.

ואני לא יודעת. אמא הציעה שאני אאסוף את כל המכתבים שלי אלייך ואעשה מהם ספר, אז אני עדיין חושבת על זה. נראה לי הגיוני יותר לכתוב קודם את "מלאכים", או איך שאני לא אחליט לקרוא לו עכשיו, אבל אני לא יודעת מה יהיה. כרגע עדיין יש לי את פיזיקה ואז את הבחינות באוניברסיטה, אבל האמת היא שאני כבר מתחילה להרגיש את החופש. אני חושבת שאולי הוא יהיה לי טוב.

נפרדנו אתמול מדקל. שלשום גם היה השיעור האחרון שלי בחברתית, אבל לזה אני לא כל כך אתגעגע, אז זה לא נורא. המרכזת של הקורס זוועתית, אפילו יותר מהמרכזת של מבוא (שהיתה יחסית בסדר, אם להודות באמת, פשוט מציקה לפעמים), והמנחה שלי סבירה, פחות או יותר, אבל זה פשוט לא מספיק. האמת היא שלא כל כך נהניתי מהשיעורים עצמם גם כי, מה לעשות, למדתי אותם עם אנשים רגילים. אתה יודע איך זה, לראות חלק מהדברים האלה מהצד ולדעת שהם לגמרי נכונים, ולשמוע את כולם מכחישים את זה או מתווכחים על הנכונות של זה. זה קצת משגע.

בכל אופן, נפרדנו מדקל אתמול, מה שהיה קצת עצוב. אחרי השיעור עמדנו איתו משהו כמו חצי שעה וסתם דיברנו על פילוסופיה וכל מיני דברים. חשבתי לעצמי שהיית ממש מחבב אותו, כי למרות שהוא ממש קוגניטיבי, כמו MIG, הוא מאוד אוהב את הצד הפילוסופי של קוגניציה, ופחות את הצד המחקרי. זה היה משעשע, כי שאלנו אותו על מה הוא עושה את הדוקטורט, אז הוא אמר שהוא לא עושה, לא יעשה ולא מתכוון להיכנס למחקר, כי מעניין אותו יותר לחשוב על הרעיונות האלה מהזווית הפסיכולוגית-פילוסופית מאשר לנסות להוכיח תיאוריות שסביר להניח שאפשר גם להוכיח וגם לפסול אותן. הוא אמר משהו על זה שהציון שלנו בקורס לא משנה כלום, ומיד חשבתי לעצמי מה אתה היית אומר ואיך היית מתווכח איתו. בחיי, הייתי מוכנה לשלם כדי לראות ויכוח של שניכם.

הוא אמר לנו לשמור על קשר ושאנחנו מוזמנים לשלוח לו מיילים וכאלה, כי זה תמיד נחמד לו לראות לאן הבוגרים של הקורס הגיעו. אני חשבתי שאנחנו צריכים להמשיך לסמסטר ג' (P:), אבל לא נראה לי שזה כל כך יתקבל על ידי האוניברסיטה או על ידי חלק מהסטודנטים בקורס. אבל כן, אני ממש נהניתי, למרות התגובה הראשונית שלי (זוכר איך הגבתי בתחילת הסמסטר?). בסוף נשארנו רק שלושה, אז הוא שאל מה השמות שלנו, ופתאום קלטתי שהוא באמת מעולם לא חיבר את השמות של האנשים שהגישו ממ"נים לתלמידים שישבו מולו בכיתה. זה לא מפתיע, כי מעולם לא עשינו סבב שמות או משהו, אבל זה היה משעשע.

אחרי שחזרתי הביתה דיברתי עם MIG בטלפון. רציתי לדבר איתו גם על יום ראשון, אבל לא היה לו זמן, אז התמקדתי באתמול. אמרתי לו ששמעתי (נחש ממי) שאישיות ופתולוגיה הם קורסים ממש מעניינים, אז הוא ישר אמר שאתה מתעניין בפילוסופיה, ואישיות הוא יותר פילוסופי, אז ברור שנהנית ממנו. הוא אמר לי שהתפתחותית מאוד מעניין - אמרתי לו שאני אוהבת להסתכל על בני הדוד הקטנים שלי ולזהות באיזה שלב הם אצל אריקסון - ושפתולוגיה הוא גם מאוד מעניין. רציתי לספר לך כי זה פשוט שעשע אותי איך שהוא ישר זיהה שאני מדברת עלייך.

אבל בעצם, ברור שהוא יזהה.

וזהו, האמת. עוברים לי כל כך הרבה דברים בראש ביומיום שאני מניחה שאני לא באמת יכולה לספר לך את כולם במכתב אחד. קורה לי הרבה יותר היום שאני מצליחה למצוא את התשובות לדברים לבד, או שאני לא מהרהרת בהם יותר מדי אלא פשוט נותנת להם לקרות, כמו שדיברנו ביום ראשון. יש לי כמה טיוטות של מכתבים שעדיין לא סיימתי או שהחלטתי לא לפרסם, כמו ביום ההוא שגיליתי שאני שונאת את עצמי (זה סיפור ארוך, אבל טוב שגיליתי את זה עכשיו ואני יכולה לטפל בזה), או ביום האחרון של השנה, או בכל מיני נקודות זמן אחרות. בינתיים אני לוקחת איתי את מעיין לכל מקום (להגנתי ייאמר שאתה זה שקראת לו ככה בפעם הראשונה! זאת הגנה גרועה, נכון?) וקוראת את ההקדשה שלך בנקודות זמן אקראיות לחלוטין. כאמור, אני גם מדברת איתך בראש שלי, מדמיינת כל מיני דברים שהייתי צריכה להגיד לך ולא יצא לי (כי תמיד יש כאלה ואני מניחה שגם תמיד יהיו כאלה), מתפללת (למי?) שכשאני אבוא בשנה הבאה אתה לא תרצה שאני אעוף משום, אלא תחייך אליי ותחבק אותי, וחושבת על כל הדברים שאמרת לי ואני מיישמת לאט לאט.

וכמובן שהדבר היחיד שחסר לי בכל העניין הוא אתה.

שמור על עצמך, גאון שלי. חסר לך שיקרה לך משהו.

אן.