היה לי דחף ממש חזק להגיע לביה"ס היום. אני צריכה לשלם על הדי.וי.די של מסיבת הסיום שלנו, וחשבתי לעצמי שאם אני אגיע בזמן, אולי יצא לי לדבר איתך.

ואני פשוט לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. על כמה שאני כבר מתגעגעת לחיוך שלך ולעיניים הירוקות-כחולות האלה שלך, שתמיד מביטות בי בכזה מיקוד וכזאת רצינות. על כמה שאני מתגעגעת לקול שלך, לדרך שבה אתה מדבר עם תלמידים אחרים ולדרך שבה אתה מודה שאתה שונא את כל הביורוקרטיה שמעורבת בתפקיד שלך, אבל אני יודעת שאתה מוכן להתעסק בה בשביל התלמידים שלך, שאתה כל כך אוהב. על כמה שאני מתגעגעת להבנה המושלמת שלנו ולחיבור הנפשי המדהים הזה שיש לנו.

אז קצת תירגלתי בפיזיקה וקראתי ספר שגרם לי לחשוב עלייך. זה סיפור אהבה כזה של בני נוער, שמעורבת בו פנטזיה (מלאכים, גלגול נשמות, קצת נצרות, אני מניחה), והאמת שסביר להניח שאלמלא המילים שכתובות מאחורי הספר, בכלל לא הייתי קונה אותו, אבל כשקראתי את המילים ההן, לא יכולתי להתאפק, ואני יודעת שאתה תבין למה. "ומה אם האדם שנועדתם להיות שלו, לעולם לא יהיה שלכם?"

כי אני לא רוצה אותך במובן הרומנטי. אני גם לא חושבת שזה מה שאמור היה לקרות. אבל אני כן מרגישה, ברגעים מסוימים, כאילו הפגישה הזאת היתה אמורה לקרות. כאילו היינו אמורים להיפגש ולהתקרב ככה. כאילו אנחנו אמורים להמשיך לשמור על קשר. ואני יודעת שסביר להניח שאלה תחושות שנובעות מהרצון שלי להישאר קרובה אלייך, שזאת רק פסיכולוגיה, אבל אני מרגישה כזאת שלמות איתך, כמו שרק אנשים שפגשו את תאום הנפש שלהם יכולים להבין. ואני יודעת שבמובן מסוים, גם אתה מבין - כי אני לא היחידה שיכלה לאבד את עצמה בשיחות האלה בלי לשים לב בכלל.

ואני לא כועסת עלייך, או עליי, או מנסה לשכנע באיזושהי צורה, כי אני יודעת שזה לא יכול לקרות. ואני יודעת שאתה יודע שזה רק הקושי שלי להיפרד ממך, אבל אני בכל זאת רוצה להבהיר את זה, כדי שלא תחליט פתאום שאני מסוכנת ואתה צריך להתרחק ממני. כי אני יודעת שאנחנו לא נוכל להישאר בקשר, כי ככה זה אנחנו, אבל זה עדיין קשה לי להפנים את זה, כי אני כל כך אוהבת אותך.

כן, עדיין לא הגעתי לשלב השלישי במשל שלך, למרות שחייכתי כשאמרת את זה.

ואני מתגעגעת.

ויש לי תחושה שתקבל עוד הרבה מכתבים כאלה בשבועות הקרובים.

אן.