אני יודעת שכרגע הדבר היחיד שאתה רוצה בקשר אליי זה לחנוק אותי, ואני מניחה שאחרי שבוע שעבר זה די הוגן, אבל בבקשה תקשיב לי לרגע, טוב? אני קצת צריכה אותך.

לפני שעה ממש התלהבתי. ממש. יצאתי מהבחינה בקוגניטיבית והיא היתה ממש קלה, הבחינה בחברתית בשבוע שעבר גם היתה קלה (למרות האזעקה באמצע), דיברתי עם דקל ויש לנו רעיון מגניב בנוגע לסמסטר המשך לקוגניטיבית, הצטיינתי בקוגניציה (בפורום, בקבוצה בפייסבוק, אתה יודע...), היה לי רעיון ממש מגניב למטלה בפתולוגיה (אני בטוחה שתחייך אם אני אספר לך), ולמרות שאני מותשת אני ממש נהנית מהקיץ הזה. אבל אתה יודע, סוג של דיברתי עם אחיך.

בחיים לא חשבתי שאני ארגיש ככה אחרי שיחה אקראית איתו, let alone לרוץ אלייך אחרי שיחה איתו. מעולם לא עשיתי את זה (או לפחות, אני חושבת שלא). בדרך כלל זה היה הפוך - אחרי שיחות איתך רצתי אליו. אבל אתה יודע... אני מניחה שלפעמים אני צריכה אותך, למרות הכל.

אני לא יודעת מה קורה בשבועיים האחרונים. בשבוע שעבר נלחצתי מהטילים ורציתי שתהיה לי דרך לשמור עלייך, ואז כעסתי כי התעלמת ממני ועשיתי משהו מאוד מטופש, ובתחילת השבוע התנצלתי וחשבתי שבזה אנחנו יכולים לסיים את זה, אבל היום בבוקר גיליתי פתאום שדחית הזמנה שבכלל לא שלחתי. בוא רק נגיד שאם אתה רוצה להרוג אותי, אני אבין אותך.

אבל אני באמת לא רוצה שזה יקרה. באמת באמת שלא. אני רוצה שנהיה בסדר כרגיל ושכשאני אבוא אתה תחייך ותחבק אותי כמו תמיד. ולמרות הבחינה בקוגניטיבית קשה היה לי לדחוק את זה לחלוטין מהראש שלי היום, ואני לא... אני פשוט לא אוכל לסבול את זה אם אתה תשנא אותי. ואני יודעת שזה ממש מגיע לי, אבל בבקשה, אם תוכל רק לזכור את הפרידה שלנו כמו שהיא היתה... עם מעין, ועם "אל תלך", ועם החיוכים היפים האלה שלך, ועם הקצת בכי שלי אבל הרבה שמחה. בבקשה?

לא יודעת, אני מניחה שאתה תמיד תישאר הבנאדם שאני יודעת שלעולם לא יאכזב אותי בקטע הזה והבנאדם שאני תמיד ארגיש הכי נוח לחזור אליו ברגעים כאלה.

אז כרגע אני מדמיינת אותנו הולכים לכיוון השער. כמו תמיד, אתה עם התיק שלך ואני עם התיק שלי. אנחנו מחייכים משום מה, אני לא לגמרי בטוחה למה. אחרי זה אני נעשית קצת יותר רצינית ומספרת לך שקצת התאכזבתי מאחיך עכשיו, כי חשבתי שהוא יגיב בקצת יותר התלהבות לחלק מהדברים שסיפרתי לו (הלוואי שיצא לי לספר לך גם אותם בקרוב), אבל הוא לא ממש התלהב משום דבר למרות שקורים אצלי כל כך הרבה דברים מגניבים. אז אתה אומר שאתה בטוח שהוא פשוט היה עסוק וזה לא נעשה בכוונה כדי לדכא אותי או משהו, אבל אתה יודע כמה אני צריכה את ההתלהבות הזאת ממישהו אחר לפעמים כדי לשמור על האש בוערת אצלי, אז לא אכפת לך לשמוע מה יש לי להגיד למרות שממש אין לך זמן, כי אתה נוסע לאסוף את הבת שלך. אני מחייכת ושואלת מה שלומה ואיך היא מתמודדת עם כל הטילים ואתה אומר שדי בסדר, היא מאוד אמיצה, ובכלל כולם די רגועים. אתה שואל אותי מה שלומי ואני אומרת שבהתחלה עוד קצת נלחצתי כי פחדתי שיקרה לך או לאחיך משהו, אבל האמת שכרגע אני די רגועה וכל הסיפור כבר לא כל כך מטריד אותי. אני כן מקפידה לקחת את מעין עדיין לכל מקום כדי שלא יקרה לו משהו, אבל מעבר לזה אני רגועה לחלוטין.

בכל אופן, אני מספרת לך שהשיעור האחרון עם דקל היה נהדר, אבל גם קצת ביטר-סוויט. הוא סיפר לנו שבקורסים בפילוסופיה בעיקר נהוג שהמרצה והקבוצה ממשיכים להיפגש גם אחרי סוף הסמסטר ולדבר על כל מיני סוגיות פילוסופיות, אז סוג של הצעתי שנעשה את זה גם בקוגניציה. בכלאופן, מפה לשם שלחתי לו מייל עם סיכום של הקורס עבורי כמו שהוא ביקש וסוג של שאלתי אם אנחנו הולכים על העניין הזה של סמסטר ג', והוא ענה שזה יכול להיות מעניין אם יהיו מספיק אנשים שירצו לעשות את זה הוא יריץ בדיקה בקרב חברי הסגל באו"פ! נכון שזה אדיר? זה לא בדיוק קוגניטיבית, אלא סוג של ללמוד מה שאנחנו רוצים שקשור לקוגניציה, אבל זה אמור להיות ממש מגניב ויכול להיות שזאת תהיה הצלחה מסחררת. בכל אופן, אני מתלהבת!

אני רואה אותך מחייך ואומר שאמנם אתה לא כל כך מתחבר לקוגניטיבית (אני אומרת שאני יודעת ואתה מחייך) אבל זה נשמע נחמד באמת, ואם דקל הוא כמו שסיפרתי לך, אז יכול להיות שאפילו אתה היית מתעניין בזה אילו עדיין היית סטודנט.

וזהו, אני קצת צוחקת ומספרת לך שהשיעור הראשון של פתולוגיה היה מדהים ואפילו אמרתי כמה דברים שבחיים לא חשבתי שאני אומר לאנשים זרים, ואני מספרת לך מה אמרתי למנחה שלי ואתה ממש מתרשם ומחייך ואומר שזה מדהים כמה שהתקדמתי ואני מספרת לך שאפילו הפסקתי לחשוב על עצמי במונחים של הגדרות ואתה מתרשם. אני מסמיקה קצת כשאתה אומר שלא היה לך ספק שאני יכולה לעשות את זה ושאתה שמח שאני נהנית. אני קצת מתלבטת לרגע אבל כשאתה כבר נכנס לאוטו שלך אני אומרת לך בשקט שתשמור על עצמך ושאני אוהבת אותך כאילו היית חלק ממני, ואתה מחייך ואומר לי לשמור על עצמי ולא לשכוח שאני מדהימה.

ואתה רואה, למרות שעצמתי את העיניים לכל אורך הכתיבה של החלק הזה וזה מעולם לא קרה באמתף אני אפילו קצת מחייכת כרגע.

שמור על עצמך, ילד.

אן.