רציתי להיות ספוק.

ראיתי את "האויב בתוכנו" שוב. אני לא יודעת אם ראית את זה - או אם בכלל ראית את אחת הסדרות של סטאר טרק באיזשהו שלב (אתה צעיר מדי בשביל המקורית, אבל אני לא יודעת מתי שידרו את זה בארץ) - אבל ממש נהניתי משני הסרטים שהוציאו בשנים האחרונות. אני לא יודעת אם אתה מכיר גם את ג'יי ג'יי אברמס (וואו, יש המון שאני לא יודעת עלייך), אבל הוא היוצר של שני הסרטים הנהדרים הללו (לטעמי), של סטאר וורס VII ו... טוב, אני לא זוכרת מה עוד, אבל בגדול עושה רושם שהוא נהדר. עושה רושם.

בכל אופן... "האויב בתוכנו" היה בטלוויזיה שוב. ניצלתי את ההזדמנות כדי לראות אותו שוב (טוב, בנדיקט מופיע שם! שרלוק והקול של סמאוג בהוביט?), וכשהם הגיעו לקטע שבו קירק כמעט מת (כמו שריבר סונג היתה אומרת, "ספוילרס") וספוק דיבר איתו, קלטתי פתאום מה אני עושה. רק כדי לוודא שאנחנו חושבים על אותו הדבר, אני אבהיר: מוקדם יותר ספוק דיבר על ההרגשה של לפני המוות ועל זה שהוא פשוט נמנע מלהרגיש, אז בסצינה הזאת קירק שואל אותו איך הוא מצליח לא להרגיש. ספוק אומר לו שהוא לא יודע, אבל כרגע (כשקירק גוסס) הוא לא מצליח.

ופתאום קלטתי מה רציתי לעשות.

כשרק התחלנו לדבר אמרתי לך שעדיף היה אם לא היינו מרגישים. אמרתי לך שהרגשות מעוותים את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם; שאמנם גם בלי הרגשות שלנו לעולם לא נוכל לראות את העולם בצורה אובייקטיבית (מה שדקל כינה "המטריקס הקוגניטיבי" כשהתחלתי ללמוד איתו שנה ומשהו מאוחר יותר), אבל איתם אנחנו הכי רחוקים מאובייקטיביות שיש. אמרתי לך שהמון דברים היו נראים הרבה יותר טוב (והאמת שאפשר להבין למה חשבתי ככה, אם חושבים על השטויות שעשיתי באותה השנה) אילו היינו מסוגלים לכבות ולהדליק את הרגשות שלנו.

אתה יודע שכבר מזמן ויתרתי על הרעיון, כי הבנתי כמה גרוע הוא היה, אבל כשראיתי את STID (סטאר טרק: "האויב בתוכנו") היום ומצאתי את עצמי מתוסכלת מהצורה שבה ספוק עבד, קלטתי פתאום מה ניסיתי לעשות אז. אתה יודע, אני תמיד אומרת שאחד הדברים הכי יפים במד"ב זה הדרך שבה הוא מעביר את הסכנות במשאלות הכי כמוסות של האנושות, ופתאום הבנתי כמה זה נכון גם למקרה הזה. זה מדהים. כי אתה יודע, ספוק יכול להיות נורא מעצבן מנקודת המבט האנושית. הוא אף פעם לא מרגיש, הוא אף פעם לא לוקח סיכונים, הוא תמיד הולך לפי היגיון קר, הוא מסרב לשקר (בשם אלוהים, הוא לא וולקאן! הוא חצי-וולקאן!)... וזה מרגיז במיוחד כשאתה רואה מולו את קירק, שנכון, עושה דברים מטופשים, ולפעמים מסתכן סתם, אבל לפחות חי, נהנה (טוב, בערך) ולפעמים גם מצליח להציל אנשים אחרים.

אבל זה די מגניב לראות את זה עכשיו, שנה וחצי אחרי זה, אתה לא חושב?

היו לי תובנות מעניינות מהתפתחותית בשבוע האחרון. כחלק מהחומר שלנו בהתפתחותית יש לנו הרי את שני המאמרים, האחד על בולבי ותיאוריית ההיקשרות והשני על תיאוריית הספרציה והאינדיבידואציה של מאהלר. מעבר לעניין שאני מגלה בחומר כי, טוב, הוא מעניין ואני אוהבת ילדים, אני לומדת גם הרבה על מערכת היחסים שלנו.

אתה זוכר איך הייתי תלותית קצת אחרי שהתחלנו לדבר? (אוף איתך, אני אפילו לא יכולה להשתמש ב"כשהכרנו", כי אתה מתעקש שהכרנו שנה לפני כן) וול, שמתי לב למשהו מעניין קצת אחרי השיחה הראשונה שלנו.

אני מניחה שכבר אמרתי לך את זה (או לפחות, אני מקווה), אבל זה משהו שהייתי עוברת די הרבה לפנייך. אני יכולה להצביע על לפחות חצי תריסר מערכות יחסים שהיו לי בשנים האחרונות שעשיתי בהן את השטויות האלה. אתה יודע, להיצמד לאנשים, ואז ברגע שהם מתחילים להתרחק לנסות למצוא דרך להתקרב אליהם שוב. בדיוק מה שעשיתי איתך. ופתאום אחרי השיחה הראשונה שלנו גיליתי שזה כבר לא קורה לי. זה לא שלא קורה לי שאני מחפשת אנשים לפעמים כשאני מרגישה שמתרחקים, אבל זה קורה לעתים כל כך רחוקות שזה כבר כמעט לא רלוונטי. וזה, לטעמי, אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי ממך.

ואתה יודע מה? בהתחלה הגדרתי את זה כ"הפסקתי להיות תלותית". זה תיאור מדויק למדי, אבל הוא לא נותן שום מידע מעבר לזה. כמו שלמדתי לאחרונה בפסיכולוגיה קוגניטיבית, תיאוריה היא טובה אם היא עושה יותר מלתאר - אם היא גם מאפשרת הבנה וניבויים חדשים. כשהתחלתי לקרוא את המאמר על בולבי, הגעתי לחלק שבו איינסוורת' קובעת את סוגי ההיקשרות השונים והבנתי פתאום מה השתנה - ההיקשרות.

אבל העניין הוא שעדיין לא הצלחתי להבין איך זה קרה. אתה מכיר מדענים - אנחנו חייבים להבין למה דברים קורים ואיך. אז חשבתי קצת, גיליתי שאני לא מצליחה להבין איך זה קרה והמשכתי לקרוא את המאמר ואת המאמר על הספרציה-אינדיבידואציה. אני חושבת שהוא מספק את התשובה שחיפשתי, למרות שההשערה הזאת עדיין צריכה אישוש אמפירי (נו טוב {-:).

אתה מבין, אני חושבת שחלק מהעניין של היקשרות בטוחה נובע מהצלחה בתהליך הספרציה מההורים ומשאר האנשים החשובים בחיינו. השלבים האחרונים של התהליך הרי כוללים את היכולת שלנו להפנים את הדמויות של האנשים שאנחנו אוהבים, להבין שהם אנשים ייחודיים שיש להם מחשבות וכוונות אישיות ולהתרחק מהם על מנת להתחיל את ההתפתחות שלנו כאנשים ייחודיים (אלוהים, אני נשמעת כמו ספר הלימוד שלי). ואני חושבת שמה שקורה אצל אנשים שיש להם היקשרות לא בטוחה (או חרדה, תלוי באיזה ספר אתה קורא) זה שהם פשוט לא הצליחו לעשות את תהליך הספרציה-אינדיבידואציה הראשוני, מההורים שלהם. ואני חושבת שחלק מההתערבויות בנוגע להיקשרות (כמו ב Circle of Security Intervention) צריכות לכלול גם התערבות בתהליך של הספרציה מההורים (שאת זה עדיין לא ראיתי, אבל אולי כי זה עדיין לא אושש אמפירית).

ואתה יודע מה גורם לי לחשוב שאני צודקת? אני לא זוכרת שהפנמתי את אמא שלי. נכון, אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי ככה שיכול להיות שאני פשוט טועה, אבל אני לא זוכרת שדבר כזה קרה. והיא מתארת את הדרך שבה בכל פעם שהיא ליוותה אותנו לסיור או משהו בביה"ס תמיד הייתי איתה ולא עם החברים שלי. ומצד שני... אותך אני עדיין שומעת בראש שלי, ואני חושבת שתמיד שמעתי ואני תמיד אשמע, והנה אני מסוגלת להיפרד ממך ומאנשים אחרים פתאום, גם אם זה רק לתקופה קצרה או בדמיון שלי. מה אתה אומר? אני מטורפת או שכמו רוב האינדיבידואליסטים, אני רק נראית מטורפת?

תשמור על עצמך, כן?

אוהבת,

אן.

סיימתי את חברתית על 94 ואת קוגניטיבית על 95. אני לא מרוצה דווקא מקוגניטיבית - ה-94 במבחן זה הציון השני הכי נמוך שלי כל הסמסטר.