אני לא ממש יודעת מה התכוונתי לכתוב לך.

בחודש האחרון יצא לי ללמוד הרבה על עצמי. למדתי על דפוסי היקשרות, למדתי על מאהלר ותיאוריית הספרציה-אינדיבידואציה, למדתי על הפרעות אישיות ובשיעור האחרון של פתולוגיה למדנו גם על דיכאון. אני מניחה שאני לא ארגיש לגמרי שלמה עם המכתב הזה כשאני אקרא אותו משיקגו, כי אני מטושטשת כל כך שאין לי מושג מה אני אומרת (למה דווקא בלילה לפני הטיסה ישנים לא טוב? זה מרפי, אה?), אבל כמו שאני מכירה את עצמי ואותך, בסופו של דבר אני אגלה שזה בדיוק מה שרציתי להגיד.

מן הסתם למדתי הרבה יותר משציינתי פה, ומן הסתם העניין שלי ברוב הנושאים האלו הוא purely academic, אבל מדי פעם אני מגלה משהו שאני מרגישה קרובה אליו, ומאוחר יותר אני מגלה שעוד חלק התחבר לי בפאזל הזה שלנו. אתה זוכר שסיפרתי לך אז שכשאני מדברת איתך אני מרגישה שעוד איזושהי חתיכה של הפאזל התחברה למקום שלה? אז ככה אני מרגישה לפעמים בשיעורי פסיכולוגיה, למרות שזה אף פעם לא באמת אותו הדבר.

בכל אופן, ישבנו אתמול בשיעור על דיכאון (בט"ו באב. היית מאמין? אחד הסטודנטים אמר שכשישאלו אותו מה הוא עשה ביום האהבה הוא יגיד שהוא למד על התאבדות, ורק כשהגעתי הביתה אחרי זה קלטתי שבאמת היה ט"ו באב), וסוג של מצאתי את עצמי משתפת קצת על החוויות שלי. אתה יודע, על התחושה הזאת שאין לך סיבה לחיות, על הרצון הזה להרוג את עצמך, שחוזר על עצמו בכל כך הרבה דרכים ובכל כך הרבה מקומות שונים, על זה שאפילו אין לך כוח לצאת מהמיטה בבוקר, כי אין באמת סיבה לצאת מהמיטה בבוקר... ואתה יודע, בצורה הזויה כלשהי, לא רק שאתה אחד הסיבות שחלקתי את זה מלכתחילה, אלא גם הגעתי ללחלוק את זה בכיתה, טוב... בגלל דברים שאתה אמרת לי.

זה נשמע קצת אירוני היום, כשמדברים על רובין וויליאמס והכל, אבל דיברנו אתמול על סיבות להתאבד ועל הרצון להתאבד, והמנחה שלי (מדהימה! אני כל כך נהנית בשיעורים האלו) שאלה אותנו אם אנחנו חושבים שלפעמים יש סיבה כלשהי להתאבד (עמדנו גם להיכנס לאיזה דיון פילוסופי על משמעות, והיא אמרה שאין לנו זמן, ואתה מכיר את ההבעה המאוכזבת הזאת שלי, ובגלל שאני תמיד יושבת בשורה הראשונה ובשני הסמסטרים האחרונים גם איכשהו מושכת תשומת לב אליי, היא שמה לב ואמרה שהיא יודעת שהייתי רוצה שנמשיך, וזה ממש הצחיק אותי XD). ובגלל שאף אחד לא אמר כלום החלטתי להרים את הכפפה ולהגיד ש, טוב, לא.

ואני יודעת מה אתה חושב, אתה בטח מחייך וגאה בזה שהצלחת לעורר שינוי כזה (ואני מקווה שגם בי), אבל אני רוצה שתקשיב לרגע לפני שתיראה מרוצה כל כך (בשביל שאני אוכל לצחוק :-}). אמרתי שאמנם חשבתי פעם ככה, ואמנם נורא רציתי לעשות את זה בכמה שלבים בעבר שלי, אבל היום אני כבר לא מאמינה שיש איזושהי סיבה לרצות להרוג את עצמך. כי אני חושבת... אני חושבת שלא משנה כמה גרוע המצב שלך, תמיד יש סיבה לחיות. אם אלה הילדים/נכדים/משפחה בכלל, אם זאת העובדה שאתה עדיין מסוגל לחשוב או לקרוא, אם זה הפאנדום שאתה חי למענו... לא משנה כמה המצב גרוע, תמיד יש איזושהי סיבה להמשיך לחיות, ובסופו של דבר, דברים מתחילים להשתפר. אחרי זה סייגתי את זה ואמרתי שאם בנאדם נמצא במצב הזה שהוא כבר לא מודע לכלום ויש לו לפעמים רגעי צלילות (כמו שהיה עם סבא שלי, זוכר?), אני יכולה להבין התאבדות (בסיוע, מן הסתם). אבל בכל מקרה אחר... תמיד יש סיבה לחיות.

אחרי זה נכנסנו לאיזשהו דיון ממש מעניין בנושא, שבו אנשים קצת העלו את הרעיונות שלהם, והמנחה שלי קצת שאלה אותי שאלות על עצמי והכל, ופתאום מצאתי את עצמי מדברת על המצב הזה של ה-total hopelessness. ואתה יודע... לא בדיוק הזכרתי את זה במילים האלה, אלא במילים כלליות יותר, אבל לך אני יכולה להגיד שיש בדיוק שתי סיבות שישבתי שם בכיתה הזאת באותו היום- סטארגייט שלי ואתה.

כן, וכמובן שאת העובדה שחלקתי יש לזקוף לזכותך ולזכות MIG (אני חושבת שבעיקר לזכותו, האמת). אבל זה כבר משהו אחר.

גם היו לי תובנות ממש מעניינות בנוגע להפרעות אישיות ולהשפעה שלהם על תהליך הספרציה-אינדיבידואציה שעברתי בהקשר של השינוי בדפוס ההיקשרות שלי (הבנת מה כתוב פה? אני די בטוחה שכשאני אקרא את זה משיקגו מחר לא יהיה לי מושג מה כתוב פה), אבל זה כבר לפסים קצת יותר פרטיים. אני רק אזכיר שאתה כנראה אחד הגורמים לזה שלא קיבלתי גם אבחנה של הפרעת אישיות (יש משהו בספר הזה שלא חוויתי? לא, אני צוחקת. תודה לאל).

וזהו, האמת. למרות שזה יצא ממש יפה, באמת אין לי מושג למה החלטתי לכתוב לך או מה בכלל התכוונתי לכתוב לך. אני רק יודעת שבעוד שלוש שעות אני טסה לארצות הברית לעוד כנס (כן, אני יודעת, אתה מקנא בי בטירוף ), וש, טוב, אני חייבת להגיד לך לשמור על עצמך, כי אם משהו יקרה לך בזמן שאני בחו"ל, בחיי שאתה לא יודע מה אני אעשה לך. אני גם בטח אעדכן משיקגו עצמה (אני כל כך אוהבת את העיר הזאת. יצא לך להיות בה? אני יודעת שרוב הישראלים מדלגים עליה, אבל אני לא יודעת מה עשית כשהיית שם), בטוח שאחרי הימים של הכנס, אבל בכל אופן, הייתי חייבת להגיד את זה.

אני מניחה שזה בטח לא יעניין אותך כמו הדברים מ-FedCon, כי זה כנס, טוב, של סטארגייט, וזה פחות הקטע שלך (איך?! החשיבה שלנו והטעם שלנו כמעט זהים! איך יכול להיות שאתה לא אוהב את הסדרה האהובה עליי?!), אבל אני אנסה בכל זאת למצוא משם קטעים מעניינים. אני די מקווה שגם שם יהיו את היומנים האלה של משחקי הכס, כי האמת שחשבתי שאתה ממש תאהב את זה כשראיתי אותם בגרמניה, אבל ניחשתי שתוריד לי את הראש אם אני אנסה להביא לך אחד. אז, אתה יודע... נראה. בכל אופן אני אעדכן. (ואני צריכה לקחת חומר של האוניברסיטה לסכם כדי שאני לא אהיה בפיגור. איכ. לא אוהבת סמסטר קיץ. טוב, אולי קצת, כי בגלל המלחמה ביטלו לנו את כל הממ"נים. אבל עדיין.)

גאד, אתה שם לב כמה מוזר זה? בתקופה הזאת בשנה שעברה כל מה שהיה לי בראש היה "חוזרים לביה"ס ואני אפגוש את מר ג' עוד מעט! רק עוד X ימים ואני כל כך מתרגשת שאני לא יכולה לישון", ופתאום עכשיו... ברור שאני חושבת עלייך (האוטו שלך ממש פופולרי בישראל. Just sayin') והכל, אבל זה ככה... מדי פעם וכשאני רואה דברים שדיברנו עליהם. כן, וגם כשאני מרגישה שאני מאבדת את הכיוון. אבל האמת שזה לא קורה כל כך הרבה - ונראה לי שזה בעיקר קרה בזמן האחרון בגלל העומס של "חייבים להספיק מיליון דברים לפני הטיסה".

אבל אני חושבת שמלבד העייפות, אני די בסדר עכשיו. עכשיו רק תחזיק לנו אצבעות שהבידוק ב-JFK לא יהיה מרושע מדי.

ברצינות אבל, שמור על עצמך, בסדר, ילד?

אוהבת,

אן.

אה, והולכים לקנות לי אייפון! סופסוף! (כן, אני גיקית של אפל)

ונ"ב נוסף- 100 בממ"ן הראשון בפתולוגיה ו-93 בראשון בהתפתחותית.