כן, יצור.

לפעמים אני כבר לא בטוחה מי מציק למי במערכת היחסים שלנו: אני לך או אתה לי. אתה לא אמור לעשות את זה! זאת מערכת יחסים מאוד מוגדרת! (על מי אני צוחקת, היא אף פעם לא היתה מוגדרת.)

בסדר, בסדר, לפעמים יש משהו בדברייך. לפעמים. בדרך כלל. אבל היום, בין היתר, אמרת גם דברים שהיו לא כל כך נכונים, ולמזלך, עוד הייתי כל כך מטושטשת מאתמול שלא ממש הצלחתי לענות לך כמו שצריך. אז כמו שאתה בטח מנחש, אני כותבת את זה כדי לענות לכל מה שהיה היום בשיחה בינינו (אתה הולך להתחרט על כל הדברים שלימדת אותי בשנתיים האחרונות...).

אז קודם כל... תודה. תודה שאתה לא שונא אותי ותודה שאתה צוחק איתי בכיף ותודה שאתה מרשה לי ללוות אותך ולהציק לך ותודה שאתה מרשה לי להרביץ לך בצחוק ככה ותודה שאתה אתה. ואני יודעת שאני מדברת שטויות כשאני איתך לפעמים, אבל זה שאתה בכל זאת צוחק איתי (ועליי) וזה שאתה בכל זאת שם כדי להוציא אותי מכל הרגעים המטורפים האלה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך בשנתיים האחרונות.

ועכשיו:

הכל באמת בסדר בדרך כלל. העובדה שאתה מסרב להאמין לי רק מראה שאולי אתה מכיר אותי קצת פחות טוב היום, אחרי כל השינויים שעברתי. אני מניחה שאתה עדיין צודק בחלק מהמקרים, וכמו שכבר הסכמנו, יש מקרים שבהם אתה מבין אותי יותר טוב ממני, ואין ספק שצדקת בנוגע להיום בבוקר ואתמול, אבל... מה שאתה אומר לא לגמרי נכון. כי הכל בסדר. ואני כבר יודעת איך להתמודד עם זה שהכל בסדר. במהלך השנה היתה לי תקופה לא קצרה שבה מצאתי את עצמי... overwhelmed with how happy and grateful I was. וזה הגיע לאיזשהו סופשבוע קיצוני שאף פעם לא יצא לי לספר לך עליו, אבל גם זה קרה. ובמשך משהו כמו חודשיים לפני זה כל הזמן חשבתי לעצמי שאני אדבר עם MIG (זה עוד היה בתקופה שהוא לימד אותי ל-807) ואולי הוא ילמד אותי איך להתמודד עם זה, כי זה אחד הדברים הבודדים שאתה ואני לא דיברנו עליהם, ואחרי הסופשבוע המטורף הזה פתאום כבר לא כל כך הרגשתי את זה יותר.

והכל בסדר! כל כך טוב לי! באמת. אני מוצאת את האיזון שלי בין כל הצדדים השונים שלי, ואני מחייכת וצוחקת ויוצרת קשרים עם אנשים. אין לך מושג כמה מערכות יחסים ישנות חתכתי בחודשים האחרונים כי הבנתי שהן לא עושות לי טוב, וכמה מערכות יחסים חשובות אני מטפחת שוב. יצרתי המון קשרים חדשים בכנס, וגם שם על הטובים אני מנסה לשמור. טוב להיות אחרי בי"ס, ואני נהנית באוניברסיטה, וזה הגיע לרמה שבה אני אפילו חולקת עם הכיתה דברים שעברתי בשנים האחרונות בלי לחשוב פעמיים. אני! זה נכון שמאז שחזרנו מארה"ב הכל קצת מקרטע, כי אני כבר לא כל כך בטוחה בנוגע לחיים כאן, וזה משהו שאני עדיין רוצה לדבר איתך עליו, (וגם בגלל שהייתי בג'ט לג ו/או חולה מאז), אבל באמת שהכל בסדר. אפילו כבר יש לי תוכניות ללימודים בחו"ל אחרי הצבא. מה אתה אומר? הילדה ש"אימצת" בכיתה י"א בקושי הצליחה לצאת מהבית לשבוע - מי חשב על לימודים בחו"ל אז?

ואתה יודע... אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל ביום של המשבר הראשון, אחרי שחזרתי מ-AT6, אמרת לי להכין רשימה של חוזקות וחולשות שלי. ברגע שחזרתי לכיתה עשיתי את זה. ברור שאז זה לא היה קרוב אפילו למציאות, אבל כשחזרתי לזה כמה חודשים אחרי זה, כשכבר הייתי יציבה יותר, זה התחיל להיראות כמעט שפוי. ומאז התחלתי לעבוד על זה. ואתה יודע מה? בגדול אני כל כך מרוצה, שאני כבר כמעט ולא מסתכלת עליה.

בסדר. יכול להיות שזה מאפיין קצת נשי, מה שדיברנו עליו היום. יכול להיות. אבל לזה, יקירי, קוראים אינטואיציה נשית. וכמו שאמרתי, היא גם בדרך כלל צודקת. (ואל תתחיל איתי עם זה עכשיו!)

אני לא לגמרי מסכימה איתך בנוגע ללפעול-לא לפעול. אני מסכימה שצריך להיות איזשהו איזון בין אינטואיציה ומחשבה; רגש והיגיון; פעולה וחוסר פעולה. אני מסכימה גם שהשאיפה שלנו צריכה להיות לכיוון ההיגיון - אבל אני לא מסכימה איתך במידתיות. עכשיו שתוק ותן לי לדבר.

אתה זוכר שדיברנו בזמנו על זה שבני אדם בחיים לא יוכלו להיות רציונליים ועל זה שזה חלק מהקסם אצלם... ואצלנו? אז זה חלק ממה שאני אוהבת. חלק ממה שאני אוהבת זה ההנאה מהרגשות וכן, גם מהטעויות שעושים בגללם. אז נכון, המטרה שלנו היא להיות רציונליים, אבל זה לא הכל. וחלק מליהנות מלהיות בני אדם, זה לקבל את העובדה שאנחנו לעולם לא נהיה רציונליים - ושאנחנו יכולים לשחק עם מידת הרציונליות שלנו, כל עוד אנחנו מבינים שזאת אחת המטרות שלנו. אנחנו יכולים להתאים את עצמנו למצב ואנחנו יכולים להתגמש, וזה חלק מהרעיון. אין רק שילוב אחד שיכול להיות - השילוב צריך להתאים למה שקורה.

וזה נכון גם לגבי לפעול או לא לפעול. בדיוק כמו הרגשות והאינטואיציה, הפעולה שלנו, ההחלטות שלנו מתי לפעול ומתי לא, הם כולם חלק מזה שאנחנו אנושיים. וגם את זה צריך להתאים למצב. כי נכון שיש לנו כוח רצון, ונכון שהכל תלוי בנו, אבל אני אזכיר לך קצת נשכחות מהתואר בפסיכולוגיה: כוח הרצון הוא משאב שנגמר. בסופו של דבר, נעשה קשה להילחם. אז נכון שבטיפולים ביהביוריסטיים (ובייחוד ב-CBT) אנחנו מאמינים בלהתנגד, אבל זה בדרך כלל נעשה בהדרגה וזה לא נועד לטפל בכל הבעיות בחיים. ובמקרים מסוימים פשוט צריך להרפות ולפעול לפי הרגשות - כל עוד זה לא פוגע באנשים אחרים. ואתה יודע מה, אחד הדברים שאני מתחילה ללמוד בזמן האחרון הוא שלפעמים אנחנו צריכים לשים את עצמנו במרכז, ולא לחשוב כל הזמן על כולם - ואני חושבת שזה עובד בדיוק על אותו הרעיון.

כי אנחנו בסך הכל אנושיים. ואני לא חושבת שהמטרה שלנו היא באמת להיות רציונליים לגמרי. אפילו לא בתיאוריה. במחשבה שנייה, אם ראית דוקטור הו, הסייברמנים הם דוגמה מושלמת ללמה אסור לנו להיות כאלה.

שיהיה סופשבוע נהדר. למרות שלא החלפנו המון דברים עמוקים היום (ובעיקר צחקת עליי), כן יצאתי עם מחשבות מעניינות מהשיחה שלנו. ולמרות שלא היו הרבה כאלה ואת התובנה העמוקה האמיתית שלי קיבלתי בשיחה (על זה שאני כנראה פשוט לא רגילה לא לראות אותך... מה שאם להיות הוגנים, אתה אמרת בצורה אחרת ברגע שראית אותי), העובדה שסתם נהנינו מזה היתה הכי חשובה. זה היה נחמד סתם להיות איתך, לעזור לך עם הדפים והכל... זה היה נהדר.

אוהבת המון המון המון. שלא תעז לשכוח את זה.

אן.