בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי חושבת עלייך וכותבת לך יותר מאשר בכל החופש האחרון. אפילו בזמן המלחמה, אפילו כשהתקשרתי אלייך בהיסטריה, אפילו בכנס, כשכל דבר שני גרם לי לחשוב עלייך... גם אז זה לא הגיע למקום שבו זה נמצא היום.

אני יודעת, זה טבעי. ואתה בטח מחייך לעצמך כשאתה קורא את זה, כי ידעת מה אתה אומר כשאמרת לי בתחילת החופש שזה עוד ייקח לי קצת זמן לעכל את כל זה. אני מכירה אותך מספיק טוב אפילו בשביל לדעת שאם היית פה עכשיו, או שהייתי הולכת לביה"ס היום כמו שרציתי כדי לקבל את הציונים של הבגרויות, היית אומר לי שזה עוד ייקח קצת זמן, ושגם זה בסדר, ושלא אכפת לך שאני קופצת לשם מדי פעם כדי לראות אותך.

אבל זה לא רק זה, אתה יודע? זה מרגיש לי כל כך טבעי להיות שם איתך. ללוות אותך לכיתה, לדבר איתך, אפילו להיכנס איתך למזכירות ולעזור לך עם הדפים, למרות שזה לא משהו שיצא לי לעשות בשנתיים האחרונות. אחרי השנתיים האחרונות, ובמיוחד אחרי החודשים האחרונים לפני שסיימתי את התיכון, זה פשוט מרגיש לי טבעי לדבר איתך ככה. יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך, כל כך הרבה מחשבות לחלוק פתאום, אבל אני יודעת שלשנינו אין באמת את הזמן בשביל לשבת לדבר ככה כמו פעם (11 יום לבחינה הראשונה שלי ואפילו לא סיימתי לקרוא את כל החומר...), ושבכנות, יתחיל להימאס לך לראות אותי שם כל הזמן (ובצדק). וזה... טבעי, אני יודעת, אבל זה עדיין מוזר.

ואתה יודע, זאת הפעם הראשונה מאז סוף שנה שעברה שאני מרגישה צורך כזה לדבר איתך (לא, ביום שישי באמת היתה לי תחושה שמשהו לא בסדר. זה הגיע לרמה שבה כבר לא הייתי בטוחה אם המציאות הזאת אמיתית, אבל זה כבר נושא אחר). ואני יודעת שידעת שזה יקרה והכל, ואני יודעת שזה בסדר, אבל כשהרגשתי את הצורך הזה שוב פתאום לפני בערך חצי שעה... זה היה אחד הדברים הכי מוזרים שקרו לי. כי אתה יודע, באמת חשבתי שהכל כרגיל. ואני מניחה שהכל באמת בסדר וכרגיל והכל, אבל המחשבה שיכול להיות שאני צריכה להתרגל לזה מחדש נראית לי מוזרה במיוחד. אז נכון שזה לא כמו בסוף שנה שעברה, כי ביום שבו הרגשתי צורך לבוא לראות אותך לא הצלחתי לעשות כלום מלבד לקרוא ספר שהזכיר לי אותך, ואמנם לא ממש יצא לי לעבוד היום, אבל לפחות אני כותבת והכל, אבל עדיין, זה קצת שם.

וסתם, לפעמים אני תוהה איך דברים היו נראים אילו הייתי יכולה להתקשר אלייך או לשלוח לך מייל לפעמים, אתה יודע, בשביל לדבר. מה היה קורה אילו הייתי יכולה לכתוב לך באמת מדי פעם.

יש שיר שתמיד מזכיר לי אותנו, בכל פעם שאני שומעת אותו. לא, יש הרבה כאלה, אבל השיר הספציפי הזה ממש מתאר יפה את כל החצי שנה האחרונה, say. זאת אומרת, אם מוציאים ממנו את הרומנטיקה (כאילו שזה אי פעם היה יכול להתקשר אלינו. איכ. אתה כמו משפחה בשבילי). קוראים לו Hanging By A Moment... ואני מניחה שזה סוג של מה שאני מרגישה בכל פעם שאני מקבלת עוד הזדמנות לדבר איתך, אפילו אם רק לכמה דקות, כי אני יודעת שיש סיכוי שההזדמנות הבאה תהיה עוד הרבה מאוד זמן.

אן.