אז אתה יודע מה אני חוגגת היום? אם אתה זוכר משהו מהיום הזה בשנה שעברה, אתה בטח יודע שהיום לפני שנתיים הנחת את הספרים על השולחן שלי.

שנתיים. היית מאמין? בשנתיים האלה עברנו דברים שחלק מהאנשים לא חווים בעשר שנים. זה מדהים כמה פעמים מצאתי את עצמי בוכה בגללך בשנתיים האחרונות, אבל מה שעוד יותר מדהים זה כמה מצאתי את עצמי מחייכת וצוחקת בזכותך בשנתיים האלה. אתה יודע... היו רגעים לאורך הדרך שבהם חשבתי שאולי עדיף שזה לא היה קורה ככה, שלא הייתי התלמידה הראשונה שלך שזה קורה לך איתה, שהיתה לנו איזושהי דרך לדעת מה אנחנו עושים, שהייתי בוגרת מספיק בשביל זה ושאתה היית מגובש מספיק בשביל זה, אבל כשאני מסתכלת על זה היום, אני יודעת שלא הייתי משנה כלום. כי אם לא הייתי הראשונה, זה מעולם לא היה קורה ככה; כי אם אני הייתי בוגרת מספיק, לא היית משנה לי את החיים כמו ששינית אותם; כי אם אתה היית מגובש מספיק ומודע למה שאנחנו עושים, כנראה שלא היית נכנס לעומק שנכנסת מלכתחילה. ונכון שכל הדברים האלה פגעו בי המון לאורך הדרך, אבל בסופו של דבר, טוב לי, וזה מה שחשוב. והעובדה שאתה צוחק איתי והכל כשאני מגיעה לבקר, שאנחנו מסתובבים ביחד והכל, זה מראה שבסופו של דבר, למרות הכל, הגענו למקום הנכון.

לפני שנה... זאת היתה תקופה קצת קשה. מאוד קשה, אם להודות באמת. לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות בלעדייך. ככה זה, אתה יודע. צדקת במה שאמרת - אין ספק שפיתחתי בך איזושהי תלות. זה היה כל כך מוזר לבוא לביה"ס ולראות אותך לא מגיב אליי בכלל, ולא משנה מה אני עושה. זה הרגיש כל כך לא נכון. ואני מניחה שכל המכתבים שלי מהתקופה ההיא מראים את זה. היה לי בלגאן בביה"ס, ריבים עם מורים, מה שלא תרצה. אני. נכון שזה מטורף? אני מניחה שבסופו של דבר, ניסיתי להבין איך לשלב את מעיין בחיים שלי... בלי העזרה שלך. אני חושבת שאני בכיוון הנכון, דרך אגב. (אני לא מסכימה שאי אפשר להפנים את מעיין - הוא לא אידיאל, הוא מטאפורה. מטאפורה לרעיונות מסוימים, אולי אפילו לאידיאלים מסוימים, אבל מטאפורה. ואת הרעיונות עצמם בהחלט אפשר להפנים.)

איך אפשר לסכם שנתיים כאלה? רק בזיכרונות, אני מניחה. בסופו של דבר, גיליתי שאין שום דבר בעולם שיכול להביע רגשות באמת, בטח שלא שפה. כמו שכבר אמרתי לך, אפילו שאני כותבת ומכירה כמעט כל דרך אפשרית לתאר כמעט כל דבר, אני מגלה לאט לאט שאין באמת שום דרך שאפשר להעביר באמצעותה רגשות. וגם אילו היתה, כבר אמרתי לך כמה אני שמחה שהיית כאן ושאתה עדיין כאן, כמה טוב לי וכמה אכפת לי ממך. שום דבר לא השתנה בהקשר הזה.

והאמת שאני לא באמת בטוחה מה להגיד. בשנה שעברה העליתי זיכרונות, אבל אני לא יודעת כמה זה מתאים עכשיו. כן, יש לי המון זיכרונות, רובם טובים, ואני זוכרת את השנתיים האלה טוב כל כך שזה כמעט מפחיד אותי, ויש לי כל כך הרבה דברים שאמרת לי שגורמים לי לחייך ועוזרים לי למצוא את עצמי (דרך אגב, זה מאוד עזר לי בשנה שעברה, אין לך מושג אפילו כמה), אבל אני לא יודעת אם אני במקום הזה שבו אני רוצה להעלות זיכרונות ב"יום השנה" הזה. כשאני חושבת על זה, אני קצת מרגישה כאילו כבר עברנו את השלב הזה, או יותר נכון, כאילו אני עברתי את השלב הזה, שבו אני מסתכלת כל הזמן על מה שקרה. אני מניחה שיכול להיות שבסופו של דבר למדתי שמה שחשוב זה לא העבר, אלא ההווה. ובהווה הכל בסדר.

היתה תקופה... אני חייבת לספר לך את זה, כי זה מדהים, אבל היתה תקופה שבה כל הזמן הייתי חוזרת לכל מיני רגעים והודעות שלנו כדי לעודד את עצמי וכדי להיזכר לאיזה כיוון אני מנסה להתקדם. אולי שמת לב שתמיד היה עליי גם איזה עט - הוא היה של MIG, והשתמשתי בו לאותה המטרה בדיוק. ופתאום היום אני מגלה שלא נגעתי בדברים האלה כבר כל כך הרבה זמן. זה שם, זה תמיד שם, וזה שמור היטב בכל צורה אפשרית (מייל, box וכו'), אבל זה כל מה שזה. אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה שהפנמתי את השנתיים האחרונות (ואותך) כל כך טוב, שאני באמת מתקדמת לבד, כמו שאמרת לי שאני אעשה לפני כל כך הרבה זמן. (זה מתקשר לי לרעיון שהיה לי בנוגע להיקשרות ולספרציה, כאן. הוא כבר עבר שינוי בראש שלי ודורש עוד עבודה, אבל הרעיון הבסיסי נשאר אותו הרעיון.)

ואתה יודע מה? אני מתפתחת לכל כך הרבה כיוונים עכשיו. אני באמת לא מסכימה איתך בנוגע לדברים מסוימים, מה שאין סיכוי שהיה קורה לפני שנה או שנתיים. אני מרגישה כל כך יציבה וכל כך מרוצה מהמקום שבו אני נמצאת והכל, שזה מדהים. יש עוד מה לעשות - תמיד יש מה לעשות, כמו שאתה יודע - אבל זה בסדר, כי לטעמי זה כל הכיף. אמא שלי תמיד אמרה לי שמה שצריך להתמקד בו זה לא המטרה, אלא הדרך, ואני חושבת שאם אתה מבין את זה, אז כבר לא אכפת לך שלעולם לא תגיע למטרה שלך. זה קשה להפנים את זה רק כשאתה עדיין בשלב הפרפקציוניסטי הזה (אוי אלוהים, *צוחקת*, אתה זוכר כמה נוראית הייתי אז?). ואין ספק שלשאוף להכי טוב ולהגיע בדיוק לאן שאנחנו רוצים זה טוב כשזה מתקשר למטרות מסוימות (לימודיות, מקצועיות וכו'), אבל יש דברים (רציונליות, התקדמות אישית וכו') שהשאיפה הזאת יכולה להרוס את כל מה שאנחנו מנסים לבנות. אז אתה יודע, אני חושבת שלמרות שהיה קצת קשה להפנים את זה בהתחלה, אני יכולה להגיד ב-100% שכרגע אני מרוצה. זה לא אומר שאין עדיין חסרונות ברשימה שלי, אבל זה כן אומר שאני משלימה איתם, לפחות בשלב הזה.

וזה פשוט מדהים כמה טוב לי כרגע. אני מפחדת מהצבא - מי לא? - אבל דיברתי עם MIG והיו לו כמה נקודות נכונות בעניין הזה, אז אני די בטוחה שאני אצליח לעשות את זה. אני יודעת שאילו הייתי אומרת לך את זה היית אומר לי שאתה בטוח שאני אצליח (גם הוא, דרך אגב). ואחר כך... מי יודע? אז כן, יש לי תוכניות לטוס ללמוד בקנדה, אבל בסופו של דבר, אנחנו לא יכולים לתכנן הכל מראש. נראה מה יהיה, אני מניחה. (-:

בכל אופן, אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה שהשנתיים האלה היו נהדרות. מדהימות. ואני יודעת שכבר אמרתי לך את כל זה כשישבנו בסוף השנה, אבל חשוב היה לי להגיד את זה שוב, כי באמת הספקתי לעבור לא מעט מאותו היום. ובסופו של דבר, אין סיכוי שהייתי במקום שבו אני נמצאת היום בלעדייך.

אן.