אני כותבת לך המון בזמן האחרון, נכון?
אני יודעת שאני קצת מגזימה ואני יודעת שאני קצת כותבת לך יותר מדי, אבל האמת היא שהיום יש לזה סיבה רצינית. היא חלקית נובעת מדברים טובים שאני רוצה לספר לך, אבל היא נובעת גם קצת ממשהו קצת יותר רציני שאני לא לגמרי בטוחה איך להתמודד איתו.
אתה זוכר שדיברנו על תחושת עצמי והכל, ואמרת שאלה דברים שאתה יכול לתאר רק בצורה סובייקטיבית בשלב הזה של החיים שלך? את תחושת האושר, ההבנה העצמית, כל אלה? אז רציתי לספר לך שאני יודעת למה אתה מתכוון. טוב, אני מניחה שאני לא יודעת כמו שאתה יודע (כן, כן, אני יודעת מה המשפט הקבוע שלך בהקשר הזה), אבל אני יודעת למה אתה מתכוון, לפחות חלקית.
אתה זוכר שאחד הדברים הראשונים שעושים בקורס של פסיכולוגיה חברתית זה לבקש מהסטודנטים לענות חמש תשובות שונות על השאלה "מי אתם"? אז כשהתחלתי את פסיכולוגיה חברתית במרץ, היו לי הרבה מאוד תשובות לשאלה הזאת. כמו שאני מכירה את עצמי, אני מניחה שחלק מהדברים שנכללו שם היו "אני מחוננת", "אני סטודנטית לפסיכולוגיה", "אני תלמידת תיכון" וכו'. אתה יודע איך הייתי פעם, עם הנטייה הזאת להצביע על כל הדברים שמייחדים אותי. וזה בסדר, אני מניחה, כל עוד זוכרים את הדברים שדומים בינינו לבין אחרים.
בחודשים האחרונים התחלתי לנסות לסכם את כל החומר שיש לי מהתואר בקובץ ממוחשב ומסודר. אחרי שבתיכון עברתי לשימוש במחשב גיליתי שזה מאוד שימושי, אבל אני כל כך אוהבת את התחושה של העט והנייר שאני לא יכולה שלא לכתוב ביד, לפחות בתואר. ככה זה עם כותבים מהדור הישן. בכל אופן, עברתי שוב על הרבה חומרים, ובין היתר יצא לי להציץ בשאלה הזאת. ואתה יודע מה גיליתי? שקשה לי לענות עליה במהירות כמו פעם.
כי כן, יש לי המון חלקים שונים והמון תכונות שונות, ויש לי המון דרכים לענות על השאלה "מי אני?", אבל זה כבר לא כזה פשוט, אתה יודע? כי כששואלים אותי מי אני, הדבר הראשון שאני יכולה לענות הוא פשוט "אני אן". כי זה מי שאני. אנשים חושבים שתחושת עצמי מוצלחת מכילה סכמות ברורות של מי אני ומה אני, והכל בצורה מילולית לחלוטין, אבל תחושת עצמי אמיתית היא לחלוטין לא מילולית. כי כמו שהגשטאלט טען בעבר, השלם הוא הרבה יותר מסכום חלקיו. והתיאור המילולי החלקי של התכונות והיכולות שלנו, גם אם הוא מקיף כל כך עד שהוא נמשך שעות על גבי שעות, תמיד יישאר לא-שלם. אין מה לעשות - יש דברים שאי אפשר להבהיר במילים, ותחושת העצמי שלנו, כמו רגשות עמוקים במיוחד, היא אחת מהם.
יש לי בחינה בהתפתחותית עוד יומיים.
הבחינה עצמה ממש לא מטרידה אותי. זה התפתחותית. זה קורס קל יותר מחברתית. הוא מרתק לא פחות ממנו (אני כל כך אוהבת ילדים!), וממש נהניתי ללמוד אותו (לגמרי בעצמי, ראוי לציין. המנחה שלי גרועה ברמות מפחידות.), אבל הוא קל. ממש ממש ממש קל. הוא כל כך קל שאפילו לא מטריד אותי שעדיין לא סיימתי לסכם את החומר (עבר עליי חודש קשה).
מה שכן מטריד אותי זה שהפרקים שנשארו לי הם חלק מהפרק של התפתחות חברתית בגיל ביה"ס והפרקים של גיל ההתבגרות. ולא משנה כמה אני בטוחה במי שאני היום, ולא משנה כמה טוב לי, ולא משנה כמה אני מרגישה רגועה בנוגע לעבר שלי ומבינה את כל הדברים הטובים שיצאו מהעבר הבעייתי הזה... זה עדיין שם. הספר מנוסח מנקודת המבט השולטת, המרכזית, ה-mainstream, כמו שהיא נקראת, וזה כל כך... מטריף. אני לא מנסה להבהיר את הרגשות שלי, כי אני יודעת שאתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת, ואולי זה גם נובע מזה שאני עדיין כל כך קרובה לתקופות המגעילות האלה בחיים, אבל זה פשוט כל כך קשה לקרוא את כל השטויות האלה ולראות כמה לא נכון זה. וזה פשוט... אני שונאת את זה.
ואני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם זה. ואין לי ממש זמן ללמוד את זה בעצמי, כי יש לי בחינה עוד יומיים.
Help?
תפסיק להיראות כל כך מרוצה מעצמך! יצאתי מהשיעור האחרון בפתולוגיה והיה לי דחף לשלוח לך סמס: "חושב שלא השתניתי עד כדי כך? קפוץ לי (-:", אבל אני מניחה שהאמת נמצאת איפשהו בין שתי התפיסות שלנו - ככל הנראה קרוב יותר לשלי. אבל כן, יש רגעים שאתה צודק.
אתה פשוט יצור מעצבן.
אוהבת המוןהמון,
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm