יש בקרים כאלה שאתה פשוט מוצא את עצמך שמח שאתה חי.

אני אוהבת את הבקרים האלה. הקיץ מתחיל להיעלם סופסוף, לפחות כשאני יושבת בבית ויש אוויר נהדר רוב היום, קריר כזה עם נגיעות של סתיו. השמיים יפים כל כך בבוקר, לפעמים כי השמש בדיוק זורחת וצובעת אותם בכתום-צהוב יפיפה כזה ולפעמים כי העננים כבר מתחילים להיאסף והבוקר רק התחיל, אז הם נעים בשמיים כחולים בהירים צלולים. העצים למטה עדיין לא התחילו להשיר את העלים שלהם, אז הכל צבוע בירוק עם התחלה של גוונים של כתום, צהוב וחום. כשמסתכלים למטה כמעט אפשר לחשוב שאנחנו בפריז שוב, בסוף ספטמבר 2008, כשהסתיו בדיוק הגיע והוסיף לעיר המדהימה הזאת עוד גוון של מסתורין.

יש כל כך הרבה דברים טובים שם בחוץ. אנשים חדשים לפגוש, מקומות חדשים לראות, דברים חדשים ללמוד. אפשר לעשות כל כך הרבה. בהמשך היום תמיד רואים את זה, כשכולם מסתובבים בחוץ, ממהרים לעבודה או מהעבודה או לביה"ס או מביה"ס, אבל מוקדם בבוקר, כשרוב האנשים עדיין בבית, נעשה כל כך שקט בחוץ, ובאמת אפשר להרגיש באוויר הבטחה של יום חדש ומוצלח. בלי צפירות, בלי צעקות, בלי גיזומים, בלי כל הרעשים המיותרים האלה של העיר - רק שקט. כאילו אני בעיירה מרוחקת מהעולם, והדבר היחיד שהורס את התמונה הוא הבניינים שניצבים מול החלון. אפילו אפשר לשמוע את הציפורים מצייצות.

זה הולך ונהרס לאט לאט, כשהמשאיות מתחילות להגיע לסופר, כשמתחיל עומס בכבישים וכולם צופרים אחד לשני, כשהמטוסים שמגיעים לנתב"ג חוזרים לעבור מעל השכונה, כשמתחילים לשמוע צעקות למטה או ילדים שמגזימים במשחקים שלהם. אבל למרות שהאווירה השלווה הזאת קצת נהרסת, ההבטחה שיש ביום נשארת אותו הדבר. וגם אם האוויר נעשה קצת פחות קריר, או שהרעש מתחיל להציק, היום עדיין יכול להיות יום נהדר אם רק נרצה. כי הוא נותן תחושה כזאת, כמעט נאיבית אולי, של יום נהדר, שגורם לך לשמוח שאתה כאן כדי לחוות אותו. כי אפשר לעשות הכל. אין שום דבר שהוא מעבר ליכולות שלנו.

העניין הוא שכל בוקר יכול להיות כזה; רק צריך לנסות ולמצוא את הצדדים הטובים שבו.