מה עשיתי בחוה"מ סוכות? קפצתי לבסיס לשלושה ימים של בזבוז זמן מוחלט.

מה שיפה בפלוגה שלנו זה שהיא מתחלקת לשני סוגים של סגל: סגל ותיק וסגל חדש. הסגל הותיק הוא הסגל הנהדר - אלה המפקדות/מפקדים/סמלות/מ"מ/ס' מ"פ/מ"פ/עוד כמה אותיות אקראיות שלא צריכים שנצעק את כל הגרון שלנו בשביל להשוויץ בפני הפלוגות/מחלקות אחרות, שלא דורשים שנסדר את הכל תמיד בדיוק הכי מירבי, שדורשים לא מעט אבל מוותרים לנו כשזה מגיע לפרטים הממש-ממש-ממש קטנים ושגם מתגמשים איתנו כי הם מבינים. החבר'ה החדשים, לעומת זאת, כנראה סובלים מרגשי נחיתות או משהו, כי הם טוענים שלא שומעים אותנו גם כשאנחנו כבר לא שומעות כלום אחרי כל הצעקות, כל הזמן פותחים זמן לעשות כלום וכל הזמן דורשים שלא נזוז מילימטר ושלא נמצמץ ושנצעק הכי חזק שיש.

אותם אני לא סובלת.

לפחות המפקדת שלי, הסמלת, המ"מ ומשם עד לקודקוד הפלוגה הן ותיקות.

אז למרות שהפז"ם דופק והכל, וארבעת הימים שבילינו בבית נחשבים חלק מהטירונות ומהשירות, בתכל'ס לא התחלנו את הטירונות עד יום ראשון. הגענו לתחנת רכבת ליד הבסיס, לבלגן מטורף, טונות של חיילים, חוסר במפקדים ואי-קיום של אוטובוסים (או שהם היו בלתי נראים, לא סגורה על זה). הגענו לבסיס, התארגנו, היו הרבה שטויות, קצת שיחות פתיחה עם המפקדים האישיים, עם הסמלת ונדמה לי שגם עם המ"מ ו/או הס' מ"פ, ארוחות בלתי-אכילות בעליל, הרבה מעבר מח' (מי לימד אותם לעשות ח'?! המפקדים האלה בכלל למדו עברית באיזשהו שלב?!) לשלשות לשני טורים לשלשות לטורים לח' להפסקה, ובעיקר הרבה בזבוז זמן. כן, אין ספק שהם אוהבים לעשות את זה בצה"ל.

השבוע קיבלנו קצת ציוד של הבסיס (מדי ב', קסדה, כובע, מימיות, כל השטויות האלה), מה שהיה מאוד כיף לסחוב בשק המטופש הזה שקוראים לו קיטבג, בחול, בחום, לאורך חצי מהבסיס. הקטע המשעשע (או העצוב?) זה שאפילו המפקדים כבר אומרים לנו שכשאנחנו לוקחים את המימיות שנביא בקבוק מים, כי אף אחד לא באמת מוכן לשתות מהן...

מה עוד? עוד שיחות פתיחה עם כל מיני גורמים (הווה אומר המ"פ, החובשת, המד"ס, הרס"ר, כל מיני שטויות כאלה) שאין לי מושג איך הצלחנו להישאר ערות לאורכן, כי הן פשוט משעממות. היה שיעור נשק ראשון (הוא כלכך יפה *_*), אם כי עדיין לא נגענו בנשק, אבל זה אמור לקרות בשבוע הבא (בכל אופן השיעור היה נהדר), והיה שיעור מ"ק 77 (איכ), שתירגלנו את הפירוק והחיבור שלו אחרי כן עם מכשירי קשר כל כך ישנים שהם אפילו לא טובים להדרכה. מלמדים את השפה שאיתה מדברים בקשר, כאילו כדי להשאיר את זה סודי, אבל בגלל שהם בטח משתמשים באותה השפה מאז קום המדינה, סביר להניח שכל האויבים שלנו כבר מדברים אותה שוטף. היו קצת שיעורי בטיחות, סידורים פלוגתיים, שמירות בלילה... כל מיני שטויות כאלה. היה לנו גם שיעור על דרגות וסמלים (צבעי כומתות, אותות, שרוכים וכו'), שלטעמי היה ממש מעניין (אם כי זה היה קצת מגוחך שבשביל להבין את הסדר המרתי את הדרגות כל הזמן לדרגות של חיל האויר האמריקאי. גדלתי על זה, בכל זאת...), והיו שיעורים מוצלחים עם המפקדת.

בגדול רוב הזמן היינו עסוקות בלצעוק, לעמוד בשלשות, ח' או שני טורים, או לצאת להפסקות.

ולא יודעת מה איתכם, אבל נראה לי הזוי שאני באה לאחת המפקדות ואומרת לה שקיבלתי כוויה והיא אומרת לי, "כן, אז מה את עושה עם זה?"

*אוכל אכיל לא קיים בצה"ל. רק לציין. 

בצד החיובי אבל בכל זאת (כי למרות שאני קוטרית בהחלט היה צד חיובי):

רוב המפקדים והקצינים שנתקלתי בהם עד היום נהדרים. אם זה כשאני בוכה ואחת המפקדות מוציאה אותי החוצה ובודקת איך היא יכולה לעזור; אם זה כשאני אומרת למפקדת שלי שיש לי בעיה להיות עם אנשים 24/7 והיא אומרת שכשאני מרגישה שקשה לי עם זה שאני אגיד לה והיא תיתן לי לצאת, ולא משנה איפה אנחנו; אם זה כשאחד המפקדים מנסה לחפש דרך שאני לא אצטרך להתמודד עם משהו שקשה לי מדי אבל שאני עדיין אוכל להיות כמו כולם; או אם זה כשאני יושבת בחוץ כשכולם בשיעור והמפקדת של איזה מחלקה (לא שלנו, ואני אפילו לא יודעת אם היא מהפלוגה שלנו) באה לשאול מה קרה ואם הכל בסדר, וכשאני מסבירה אומרת לי שאני אפילו יכולה להתרחק יותר. וזה באמת נהדר. קשה לי עם החדשים - הם ממש ממש מציקים, ובסופו של דבר, זה הכל עניין של אגו כשאתה מול מחלקה/פלוגה וכו' - אבל הותיקים (שאלה הרוב) באמת נהדרים.

כולם מאמינים בנו. זה גם טוב לשמוע. והמ"פ דיברה על איך שהם מנסים ומוכנים לעשות באמת הכל בשביל חיילות שהן טובות. כי לכולן יש בעיות הסתגלות, אבל השאלה היא האם אתה ממושמע, האם אתה מנסה לתת את המיטב שלך (ולא משנה מה אחרים יכולים לתת, כי אתה לא תמיד יכול להגיע לרמה של אחרים, אין מה לעשות), והאם אתה באמת מראה מוטיבציה להצליח. ואם כמעט לצטט אותה, "אם חיילת כזאת פספסה [אירוע שהיא חייבת לעבור בשביל לסיים טירונות, כמו] מטווח, אני בעצמי אלך ואבנה לה אותו כדי שהיא תוכל לטווח". וזה מדהים, כי זה באמת מרגיע (שזה לא ממש משפיע עליי, אבל זה עושה פלאים לרוב האנשים).

הבנות נהדרות. אני מניחה שזה לא כי נפלתי על מחזור גיוס טוב במיוחד, אלא פשוט כי רובנו ממשיכות אחר כך לתקשוב, אז צריך נתונים גבוהים בשביל זה, אבל באמת יש לנו קבוצה די מוצלחת של בנות. יש שם כמה ערסיות שלא מפסיקות לקלל ולצעוק וכאלה, אבל מעבר לזה רוב הבנות ממש נהדרות. זה מדהים. מי שעשיתי איתן את התורנות מטבח בבקו"ם עדיין חברות שלי (במיוחד אחת מהן), אחת הבנות שממשיכה איתי לקורס וקבענו בבקו"ם שנשמור אחת על השנייה באמת ממש עושה את זה (בהמשך...), ויוצא לי ליצור המון קשרים חדשים עם עוד בנות, שחלקן ממשיכות איתי לקורס וחלקן לא. זה כל כך כיף להיות מוקפת בקבוצה כל כך נהדרת. והגדנ"ע הרי היה סיוט בשבילי, בין היתר בגלל שהייתי לגמרי לבד (כל השכבה שלי כבר היתה הרי מגובשת בעצמה), ונורא פחדתי מזה לפני שהתגייסתי, אבל MIG אמר לי שכולנו נהיה שם באותו המצב הזה של חשש ובכי והכל ויהיה קל להתחבר, ובסופו של דבר הוא (כרגיל) צדק. וזה פשוט היה נהדר לראות את זה.

שיעור נשק היה ממש ממש ממש כיף. נכון שלא נגענו בנשק, אבל למדנו את כל החלקים וזה פשוט היה תענוג לראות את הכל. בשיעור מ"ק לא הייתי, אבל אחרי זה עשינו שיעורים צוותיים שבהם פירקנו ולמדנו קצת נדב"ר, ולמרות שלא יצא לי לפרק עדיין (חוסר זמן), זה היה פשוט כיף. היה שיעור דרגות וסמלים (כיף כיף כיף). היה שיעור שבו אנחנו היינו צריכות לראות את התמונה הגדולה ולחשוב קצת כמו מפקדות והכל, וזה היה ממש מדהים (ובגלל שזה היה צוותי (=קבוצה קטנה) אז גם ממש השתתפתי והכל). היו שיעורים כיפיים. היה ממש קשה לשבת כל הזמן בדיוק אותו הדבר, אבל האמת שככל שהמ"מ מכירה אותנו יותר, היא מתגמשת איתנו יותר בהקשר הזה, אז זה נהדר.

מדי ב' כל כך הרבה יותר נוחים ממדי א'. מה יש לאנשים שעושים את המדי א' נגד כיסים?!?!?!

טקס פתיחת הטירונות היה מדהים. אני לא סובלת להיות שם חלק מהזמן, ואני מקטרת לא מעט בימים או בשעות מסוימים, אבל זה באמת היה מרגש. המ"מ של המחלקה שלנו דיברה והכל, והמפקדים שמו לנו את הסמל של הפלוגה שלנו... וזה היה ממש מרגש. אז נכון שהיו חלקים סיוטיים, אבל זה דווקא היה קטע ממש מרגש.

בגדול זה לא מקום נוראי. כן, חם ביום וקפוא מוקדם בבוקר או בלילה, וכן, זה אמצע שום מקום, וכן, למה לעזאזל אנחנו מצחצחים את הנעליים אם בשביל להגיע למסדר אנחנו צריכים ללכת בחול?!, וכן, אין שום דבר לאכול כי זה צה"ל, וכן, יש רגעים סיוטיים, אבל אני באמת נמצאת עם אנשים טובים, וזה עיקר מה שחשוב. ומלבד זה, יש שיעורים ממש מעניינים לפעמים, בטח ובטח עכשיו כשסיימנו את כל השיחות-פתיחה המשעממות למוות האלה. שבוע הבא מטווחים וכאלה!

אז שבוע הבא סוגרים שבת (פיכס), ועוד שלושה שבועות ויום עושים לנו את ההשבעה, ולמרות שרק התחלנו כבר מרגישים את הסוף.

גורם לי להרגיש טוב.