אני מותשת. 

בחיי שאני מותשת. אני מתה לחזור לאוהל ולישון עד עשר בבוקר מחר, או אפילו אחרי אם אני אצליח. אני מתה לא לקום לקול צעקות של ״שישים שניות״ ו״כן המפקדת״, אלא לקול של שקט שפוי. אני מתה לישון בלי שיציקו לי, בלי שמירות ובלי M-16 במשקל שלי מתחת למזרון...

8 ימים. 

שבוע שעבר היה די מטורף. ניסיתי לכתוב על זה בשישבת, אבל מפה לשם הסאפרי קרס ואני לא מוצאת באייפון את גלגל ההצלה שמשחזר הכל. סגרתי שבת השבוע, ככה שהיינו בנוהל שמירות, ככה שלא ממש היה לי כוח או חשק לכתוב את הפוסט הזה מחדש. אבל בואו נודה בזה, מה כבר יש לעשות באחת עשרה בלילה כשאני עולה לשמירה בשתיים עשרה ורבע?

ראשון-שני היו לנו סדנאות נשק לקראת יום מטווחים וכל זה. בכלל, כל השבוע שעבר היה סביב יום המטווחים. בראשון הייתי מאושרת כי ראיתי את מר ג׳ בבוקר ודיברתי איתו די הרבה זמן (קלטנו נשק רק בצהריים אז הרשו לנו לבוא מאוחר), אז למרות שירד גשם והרגשתי ממש לבד (היי, ככה זה כשאת היחידה שדואגת לכולן לפני עצמך), דווקא הייתי די שמחה. גם היה לנו אימון קפא״פ ראשון אז בכלל הייתי בשמיים. בשני המצב קצת התדרדר (חלמתי עליו שוב), אבל בסופו של דבר מצאתי את האופטימיות שלי שוב. קלטתי נשק רק בשני (שיחות עם הקב״נית שלקחו יותר מדי זמן), אז זה גם שיפר לי קצת את מצב הרוח. אין מה לעשות, אחרי שגדלתי על סטארגייט כל החיים שלי, זה מרגיש טבעי להסתובב עם נשק (פסיכית על כל הראש, אני יודעת, אבל איפה ה-P-90 שלי?!?!?!)

יום שלישי היה ממש חם, אבל עשינו דמוי-מטווחים עם לייזר (מה ששוב עשה אותי ממש שמחה), ולמרות שיש פה מפקדים קצת פסיכופתיים בבסיס הזה, ממש נהנינו. באחד הימים היתה לנו גם סדנת אב״כ ואני מצאתי את עצמי נורא מתוסכלת מהעובדה שלבשתי מסיכה, אמרתי ״Are you my mummy?" ואף אחת לא הבינה אותי. קשה להיות גיק בישראל, קשה...

יום רביעי היה לנו יום מטווחים. יום מטווחים זה אחד הימים הכי כיפיים שיש, אבל הוא ממש ממש עמוס ומעייף, וחשבתי שאני אצא מדעתי מרוב העובדה שהייתי מוקפת באנשים כל הזמן. זה מספיק קשה בטירונות, אבל בתוך הבסיס אפשר עדיין למצוא קצת שקט every now and then... ושם פשוט אי אפשר. אז חזרתי עם ניקוד מושלם במטווחים (אלא מה?), אבל מותשת ברמות מפחידות. בקושי הצלחתי להכריח את עצמי להחליף בגדים לפני שהלכתי לישון...

אני מניחה שזה קצת דפק לי את יום חמישי. היתה סדנת עזרה ראשונה, מה שהיה שטויות בהתחשב בעובדה שאני מתנדבת במד״א, ומצאתי את עצמי עוזרת לבנות עם פתיחת נתיב אוויר, חבישות, ח״ע... כל מיני דברים כאלה. אפילו עזרתי למפקדת (הממש ממש מדהימה) שלי להעביר את אחד השיעורים. זה פשוט כל כך מצחיק להיות במצב הזה. ובחיי שהם הרגו את הפציינטים חמישים פעם בשיעורים האלה... אז כן, זה היה מצחיק אבל זה גם היה ממש מתסכל. מצאתי את עצמי ממש מתגעגעת לתחנה ולש׳ (הוא העביר לנו את השיעור על שטפי דם) ולמדריכים המקסימים שלי שבטח ישתחררו מהצבא עוד מעט... ויחד עם זה שעזרתי למישהי להתמודד עם כמה דברים ועם כל התשישות מהשבוע הזה, מצאתי את עצמי מתחילה לבכות. מפה לשם, יצא ששלחו אותי לדבר בטלפון עם המשפחה ולישון מוקדם, ומסתבר שהמ״מ אפילו עצרה באוהל שלנו ואמרה לבנות לא להעיר אותי... אין ספק שיש לנו סגל מדהים.

וזהו, שישבת בעיקר היינו בנוהל שמירות ככה שבין שמירה לשמירה עשינו מה שרצינו. ישנתי קצת, קראתי קצת, בעיקר בזבזתי את הזמן כמו שאני יודעת לעשות כל כך טוב... נו, אני. אבל זה היה תענוג שאני אפילו לא יכולה להסביר. אתמול היינו בתורנות מטבח והיה לנו שיעור ומסדר ציוד (הסמלת שלנו מדהימה) והיום אנחנו שוב בנוהל שמירות ואני מותשת. 

אבל זהו. נשארו מחר, רביעי, וחמישי וסיימנו את השבוע, ושלישי הבא ההשבעה שלנו! תודה לאל שעוד רגע מסיימים. 

*ובינתיים סמסטר סתיו 2015 התחיל בלעדיי... לפחות סיימתי את השנה הראשונה בתואר עם ממוצע 96!!!!!!!!

עריכה:

יש חיובי. יש הרבה חיובי. פשוט אני עייפה מדי בשביל למצוא את זה כרגע... תזכירו לי בשישבת אחרי שאני אישן.