וואו. איפה אני מתחילה?

אני אתחיל בזה שקצת התגעגעתי אלייך. באמת שכן. נכון שכיף לי רוב הזמן ואני אוהבת את הבנות שאיתי, ונכון שאני יודעת להתרחק ממך ואני אפילו בסדר עם זה, אבל התגעגעתי אלייך. יש איתי במחלקה מישהי שהיתה איתי בכיתה, ופתאום אנחנו מדברות (גם קצת עלייך, אין מה לעשות). יש איתי בנות שלא מבינות מה אתה אומר ובנות שלא מבינות את העקרונות שגדלתי עליהם. בנות שלא מבינות את החשיבה שנראית לי ולך כל כך טבעית...

התחלתי לכתוב לך מכתב, אחד ממש ארוך, שמסכם את כל השבועיים שעברתי בבסיס, ביום חמישי, אבל לא ממש יצא לי לסיים אותו. התחלתי אותו כשהיה לי זמן אחה"צ, אבל אז היינו צריכים לשפצר את הציוד (מה הפואנטה של זה בסוף הטירונות?), והיו מסדרים, ודברים, ומפה לשם לא ממש יצא לי לסיים אותו. אני אקצר את זה קצת כי אין לי זמן (לצערי) לכתוב הכל, אבל בגדול, היו שבועיים מטורפים.

אז מאיפה אני אתחיל?

יום ראשון היה מטורף-משהו. התחיל לרדת גשם, אז היה בלגן, כל אחת חשבה על עצמה ועל הדברים שלה... אתה יודע איך זה. מה שהכי תסכל אותי ביום הזה, ובכלל בשבועיים האלה, זה שבנות שם לא הבינו שהדבר הכי חשוב הוא הצוות, ולא כל אחת בפני עצמה, כי זה מה שאנחנו. אתה מכיר אותי; גדלתי על זה ש-"We don't leave our people behind", ומבחינתי זה הדבר הכי חשוב. ואם אני אצטרך להגיד לצה"ל ללכת לעזאזל כי מישהו שאני אוהבת צריך אותי - אז אני אעשה את זה בלי למצמץ. ואם אני לא מספיקה להתארגן כי הייתי עסוקה בלקשור את האוהל כדי שלא נירטב; אם אני צריכה לריב עם אנשים כדי לנסות להשיג לחם בשביל כולן למרות שכולן צועקות בחזרה; או אם אני צריכה לסרב לפקודה להיות בשקט כדי לעזור לחברה; אני עושה את הכל, כי זאת מי שאני. והן פשוט לא הבינו את זה. אז כן, בראשון אחה"צ קשרתי לבד חלק מהיריעות של האוהל כשהן התארגנו, עם הטלפון בפה כפנס ויד אחת עסוקה בלנקות פצע של חברה, וכן, קרו גם שאר הדברים, וזה תסכל אותי לגמרי, כי אלה לא בני האדם שחשבתי שאני מכירה. אבל טינייג'רס הם טינייג'רס הם טינייג'רס... בכל אופן, אני אחזור לזה אח"כ.

אז ראשון-שני באמת עברנו סדנאות נשק. לא קלטתי נשק יחד עם כולן (סיפור ארוך), אז בתרגולי הנשק ביום ראשון פשוט תרגלתי עם הקצר של המפקדת. זה היה נהדר - גם כי החזקתי נשק סופסוף (אני אוהבת את הדברים האלה כל כך כשהם לא משמשים להרוג בני אדם), וגם כי הקצר הרבה יותר ידידותי מהארוך. אני לא יכולה לתאר במילים כמה מכות חטפתי מהארוך בשבועיים האחרונים... בכל אופן, למדנו את כל מה שהיינו צריכות למטווח, וביום שלישי עשינו מטווחי דמה עם נשק לייזר... היה כיף. בשלישי היתה לנו גם סדנת אב"כ, מה שהיה טיפה מתסכל, לא כי זה היה קשה, אלא כי ציטטתי סצנה מדוקטור הו ואף אחד לא קלט (כן, אני קוטרית) P:

ברביעי היה המטווח שלנו. זה היה אדיר בכל כך הרבה רמות שאני לא מסוגלת להסביר בכלל. אבל אתה מכיר אותי, אני אוהבת את הדברים האלה. בכל אופן, היה לי ניקוד מושלם (55 פגיעות מתוך 55 כדורים), ואפילו קיבלתי לא מעט מחמאות על איך שתפקדתי (וגם מהמ"מ!). אני יודעת שזה לא מפתיע כשזה מגיע אליי וכל זה, אבל אני עדיין ממש גאה בזה. הקושי העיקרי ביום הזה היה העייפות שלי (לא ישנתי מאז תחילת השבוע בערך, ואני מהאנשים שחייבים את שעות השינה שלהם) והעובדה שהייתי מוקפת באנשים כ-ל הזמן. אז נכון שזה לא קל גם בבסיס, אבל שם תמיד יש לאן לברוח כדי להיות לבד קצת, אפילו אם זה פשוט מאחורי האוהל. וכשאנחנו בשטח, אין מקום ואין זמן לעשות את זה, וזה פשוט... עמוס. עמוס, ומתיש, וממש לא קל. אז מהמטווחים עצמם מאוד נהניתי, אבל היום היה קשה.

אחרי המטווחים ברביעי חמישי היה רגוע יחסית. היתה לנו סדנת עזרה ראשונה, מה שהיה גם משעשע וגם מציק. מצד אחד, העובדה שזה היה חומר שידעתי והכל היתה משעשעת והצחיקה אותי לאורך רוב היום. מהשיעור עם המ"מ ומהשיעור עם המפקדת שלי ממש נהניתי, כי הן באמת העריכו את זה שאני מתנדבת במד"א וידעו איך להשתמש בזה (אם זה בלתת לי לרחף קצת, אם זה בלתת לי להסביר או להדגים לקבוצה ואם זה פשוט בלשאול אותי שאלות), אבל היה לנו גם שיעור עם צוות אחר, עם מפקדת אחרת, והוא היה פשוט זוועתי. ברור היה שהיא לא ממש יודעת מה היא עושה (כמו רוב המפקדים), אבל היא אפילו לא שאלה, בדקה, ניסתה ללמוד... וכל השאר. כשהיא נתנה זמן לתרגל התחלקנו לשתי קבוצות, והיא לקחה אחת ולא ירדה מהבנות שם, והמפקדת שלי, מצד שני, ראתה שאני עוזרת לבנות שאיתי אז היא פשוט וידאה שהכל תקין אצל כולן. ואתה יודע, הבעיות שלהן הזכירו לי את ש' ואת כמה שאני מתגעגעת אליו ואל התחנה...

שישבת היינו בנוהל שמירות, מה שהיה דווקא די נחמד. אני לא יודעת, אולי זה בגלל שגדלתי על סטארגייט והכל, אבל זה מרגיש לי טבעי לעמוד עם אפוד, מחסניות ונשק ולשמור. נהניתי בעיקר כי הייתי עם חברה אז דיברנו לא מעט והיה נחמד, אבל באמת שזה הרגיש לי טבעי לגמרי לעשות את זה. הזוי משהו, אה? בכל אופן, ניצלתי את הזמן כדי לנוח קצת בין שמירה לשמירה. דווקא היה ממש כיף, כי היינו הפלוגה היחידה בבסיס. איזה שקט היה ביומיים האלה...

ראשון בבוקר-צהריים עשינו תורנות מטבח (מן הסתם כי לא היתה אף פלוגה אחרת שתעשה את זה). הבוקר היה ממש כיף, כי היינו לגמרי לבד, אבל בצהריים היה קצת עמוס. בכל מקרה, מצאתי שם ארבעה צדדים חיוביים שנהניתי מהם: א, העובדה שהיה לי קצת שקט לעצמי, ב, העובדה שהמ"מ והמפקדת שלי עזרו לנו לנקות (מדהים, אה?), ג, העובדה שהיינו בלי הנשק והמימיה במשך כמה שעות טובות (יש!), וד, העובדה שפגשתי כל מיני אנשים חדשים, שחלקם (ובמיוחד הקצינים) היו ממש נחמדים. מאוחר יותר באותו היום בעיקר עברנו שיעורים, אני חושבת, אבל בחיי שאני כבר לא זוכרת כלום. הכל נראה כמו יום אחד ארוך.

בשני חזרנו לנוהל שמירות 2/4. בתכל'ס, לא מפריע לי אפילו לשמור ארבע שעות או יותר, כל עוד נותנים לי הפסקה נורמלית. אבל מה כבר אפשר להספיק לעשות בשלוש שעות (כי הרי 45 דק' לפני כבר צריך להיות מוכנים ליציאה)? פשוט כלום. וזה היה כזה יום מיותר ומתיש. אז כן, משלישי עד אתמול הייתי עייפה שוב - אבל כבר למדתי שזה המצב הטבעי בצה"ל. אני מניחה שאילו היו לי מים חמים, הייתי מסיימת כמוך (אהממכורהלקפהאהמ).

שלישי היה קצת קשה. אתה יודע איך זה להיות עייף, וכשאני עייפה כבר כמעט שלא אכפת לי מכלום. כמעט. היה לנו מעין שיעור אזרחות (מה שהיה מאוד משעשע, במיוחד עבורי), אבל עיקר מה שאני זוכרת מיום שלישי זה שחטפנו על הראש לא מעט מבערך כל הגורמים הרלוונטיים. לא תפקדנו כמו שצריך בבוקר אז קיבלנו כמה הטפות נחמדות ממפקדים; המ"מ כעסה כי היא אמרה שזה מרגיש כאילו אנחנו מזלזלים במפקדים... היה כיף. אתה יודע כמה אכפת לי לא לאכזב אנשים ספציפיים (מהרוב בגדול ממש לא אכפת לי, וזה היה ממש משעשע בשבועיים האלה, אבל אני אגיע לזה עוד רגע), אז זה ממש הציק לי כל אותו היום, וניסיתי להתנער מזה כמו שלימדת אותי, אבל זה היה כל כך קשה... בסופו של דבר המפקדת שלי שאלה אם הכל בסדר, וזה פשוט התפרץ החוצה והתחלתי לבכות שוב. כן, זה קרה גם ביום חמישי, מרוב שהייתי מותשת, ואני חושבת שזה קרה שוב, אבל אני כבר לא זוכרת למה. בכל אופן, דיברתי איתה, וכמובן שהיא אמרה שזה לא מיועד לי וכל זה, ואמרתי לה שאני יודעת אבל זה תמיד מפריע לי (ובכלל לילדים הטובים), והיא אמרה שגם היא היתה כזאת אבל אני חייבת להרפות. זה בתהליכים, אתה יודע...

ברביעי היינו בשדאות. היו אלמנטים כיפיים ביום הזה, אבל היה לי ממש קשה להתמודד עם כל התנועות שלימדו אותנו. לא כי זה היה קשה - כי זה באמת היה ממש פשוט, בטח ובטח שעבורי - אלא כי זה מה שבאמת רציתי לעשות. ואתה יודע, לראות את זה מולי, את מה שתמיד רציתי לעשות בצבא, לקבל את זה ליום אחד ולאבד את זה מיד אחרי זה... זה לא קל. ואני כל כך רציתי לעשות את זה, אני כל כך רציתי לטוס ושזאת תהיה שגרת האימונים שלי ולעשות את כל מה שתמיד חלמתי עליו... וההתמודדות לא היתה קלה, בטח ובטח כשפקששתי במשהו. מצד שני, המסע היה מדהים (התגברתי על כל כך הרבה פחדים שאני לא יכולה להסביר בכלל, וזה פשוט היה כיף לעשות את זה), ונהניתי מה"התגנבות יחידים" (לא ראו אותי!) כל כך, שנראה לי שהיום הזה היה ממש שווה את זה.

וזהו. בחמישי היה לנו יום בחינות, מה שהיה קצת ארוך ומיותר, אבל בסדר. יש לי שתי מאיות, 97 בעזרה הראשונה (כי שכחתי להתקשר למד"א. כי אני כל כך רגילה להגיע כבר כצוות מד"א, עם תיק אמבו, חמצן, חובש/חובש בכיר/פרמדיק וכו', שפשוט שכחתי מזה לגמרי XD) ו-95 בנשק, שבו אני הכי גאה, כי היה ממש קשה להשיג את הציון הזה. המפקד שבחן אותנו הוא אחד המפקדים הכי קפדניים והכל, ולמרות זאת, לא רק שהוא נתן לי את הציון הזה, אלא הוא גם נותן לי לא מעט ח"חים ומחמאות וכאלה. וזה כיף, למרות שכולי מסמיקה אחרי זה.

בחמישי גם היתה לי שיחת פרידה עם המפקדת שלי. זה עשה אותי קצת עצובה. אני מאוד אוהבת את הסגל במחלקה שלנו (הסגל הבכיר בפלוגה קצת דפוק, אם להיות ישירה), וקיבלנו את המפקדת הכי טובה בפלוגה, אם לא בכל הבסיס. המ"מ שלנו מדהימה, ובאמת אכפת לה מכל אחת ואחת (היא קיימה איתנו שיחות פרטניות, כל פעם שהיא רואה אותי היא שואלת מה שלומי והכל, היא נותנת ח"חים כשמגיע והכל וכאלה. חברה אמרה לי שהמ"מ אפילו עצרה ליד האוהל שלנו בחמישי בערב, כשהלכתי לישון מוקדם, ואמרה לבנות במפורש לא להעיר אותי... מדהים), והסמלת שלנו מדהימה (היא שואלת כל אחת, בודקת מה שלום כל אחת, מדברת איתנו בגובה העיניים, מבינה כשקשה לנו... כשאמרתי לה שאני לא מוצאת את הקסדה שלי בגלל הבלגן אחרי יום המטווחים, היא אמרה שהיא לא מוכנה שאני אעלה מת"ש ושנהפוך את הפלוגה אם צריך, אבל נמצא אותה), והמפקדים בדרך כלל נהדרים (אם כי יש לחלקם רגעים קצת פסיכופתיים). המפקדת שלי מדהימה, והיא באמת מקשיבה, עוזרת, תומכת, והכל... היא לא תהיה בשבוע הבא כדי לתת לנו את השיחות האלה (היא יוצאת לקצונה), אז היא עשתה את זה איתנו בחמישי. היא אמרה שמדהים כמה מהר הסתגלתי למערכת והכל, איך שהתמודדתי עם כל מיני בעיות ופחדים, איך שלא ויתרתי, איך שכבר פעלתי לפי ערכי צה"ל עוד לפני השיעור הזה... סיפרתי לה קצת על סטארגייט ועל הבית שאני מגיעה ממנו, אז נראה לי שהיא הבינה איך. וכן, ברור שאני שמחה בשבילה ומאחלת לה המון המון בהצלחה, אבל עצוב לי שהיא לא תהיה בהשבעה שלנו...

וזהו, באמת מה שאני הכי נהנית ממנו זה האנשים. אני לא אתגעגע לטירונות, ממש ממש לא, מלבד אולי למטווחים ולחלק מהשדאות, אבל אני כן אתגעגע ללראות חלק מהאנשים האלה. אז נכון שכבר יש לנו קבוצה מחלקתית בוואטסאפ, ונכון שחלק מהבנות ממשיכות איתי לקורס, אבל עדיין... אני אתגעגע לחלק מהן, ובמיוחד לחלק מהסגל. יש בנות שאני ממש שמחה להיפטר מהן, אבל השאר... אתה יודע איך זה. ואני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה שהחלק הכי נהדר בשבועיים האחרונים היה, בעצם, האנשים עצמם. אז היה אינטנסיבי מדי, והטריף אותי להיות עם אנשים כל הזמן, אבל אני מניחה שאפילו אני עברתי איזשהו תהליך של שינוי בשבועיים האלה בהקשר של בני אדם, ובסופו של דבר, נהניתי להכיר קצת אנשים חדשים.

אז כן, היו רגעים מתסכלים, והיו רגעים שבנות קצת איבדו את השפיות והוציאו דברים מפרופורציות, וחברה חדשה ביקשה שאני אנסה להימנע מלריב עם בני אדם ואמרתי לה שאין מצב (זה לא שאני מחפשת את זה, אבל אם מתחילים איתי בקטע רציני, אני לא אימנע מתגובה רק כי הם יחשבו עליי משהו אחר). היא לא הצליחה להבין איך יכול להיות שלא אכפת לי מה בכלל הן חושבות והניחה שאני משקרת, מה שהיה ממש מצחיק עבורי, אבל אתה יודע, אני אני, ולא משנה מה אומרים. אז אני מתחמקת לפעמים, כשאני מבינה שזה חסר תועלת, ופשוט שמה אוזניות, אבל ממש לא כל הזמן. עברתי את השלב שבו אני מוותרת.

אז באמת בזה אני גאה. בזה, במערכות היחסים החדשות שלי, בכל המחמאות שקיבלתי (הסמקתי ברמה מפחידה), בזה שסיימתי את השנה הראשונה בתואר (24% ממנו) עם ממוצע 96 (הא!), בפחדים שהתגברתי עליהם, באיך שהייתי אופטימית ומחויכת רוב הזמן, בכל ההתקדמויות שלי... ובשורה התחתונה, נראה לי שזה מה שרציתי לספר לך. אה, כן, ושאתה מעצבן בכוונה, אבל צדקת שוב P:

אני אבוא לבקר אחרי ההשבעה. חסר לך שלא תהיה ותיתן לי חיבוק ענק ותקשיב לכל השטויות שיהיה לי לספר לך. ובעיקר על כל ההתקדמויות, כי למרות שישנתי חצי מהזמן מאז שחזרתי, אני עדיין בטוחה ששכחתי הכל כי אני לגמרי מטושטשת.

אוף איתך. xxxx

אן