בסדר, בסדר, זה לגיטימי.

אני יודעת, יש לי נטייה מסוימת לדרמטיות קלה. אני כותבת, יש הרבה מזה במשפחה שלי, וכן, זה אלמנט שהוא קצת נשי. אני לא אומרת שאני לא נוטה לדרמטיות לפעמים. מה גם שיש לי נטייה (כמו שאמרת לי כבר מיליון פעמים, אני חושבת) לחשוב קצת יותר מדי, וזה מזין את הדרמטיות הזאת בצורה שלא הייתי מאמינה לה אילולא ידעתי שזה באמת קורה. אני יודעת גם שבהרבה מקרים זה יוצא מולך או מול MIG כי אתם מהבודדים שאני מרגישה שיכולים לעזור לי במקרים כאלה. קורה.

אבל זה לא הכל. באמת שלא. היית צריך לשמוע איך התקשרתי ל-MIG בחמישי לפני שסגרנו שבת בבכי מטורף והוא לא ענה לי, ופספסתי אותו כשהוא חזר אליי, ואיך חזרתי אליו בסוף ביום שני וצחקתי וסיפרתי לו כמה אני נהנית וכמה השבת היתה כיפית בסך הכל. היית צריך לראות אותי יושבת עם הבנות באוהל באחת ההפסקות, סתם מדברת איתן וצוחקת איתן על כל מיני דברים, ממש לא בקטע אינטלקטואלי או משהו. נכון, דיברתי לא מעט בשיעורים והפגנתי מחשבה מתקדמת משלהן (גם המ"מ וגם המפקדת שלי שיבחו אותי על זה), אבל כשהיינו יושבות בחדר האוכל או בהפסקה וכאלה, לא באמת דיברנו על סוגיות אינטלקטואליות עמוקות. אתה זוכר איך זה טירונות, לא?

ואני באמת... אני באמת מסתכלת על הדברים האלה אחרת היום. בסדר, ברור שאני מחפשת אנשים שדומים לי, אבל לא במובן שאתה חושב עליו. אני כבר יודעת שאין כמעט בכלל אנשים כמונו, בטח ובטח שלא בגיל שלי, אז אני כבר לא מחפשת אנשים כאלה, אלא רק מעמיקה את הקשר כשאני מגלה אנשים שאני מחבבת. אני כן מדברת עם אנשים ששונים ממני לגמרי - היו בנות שהתחלתי איתן את הטירונות ולא סבלתי אותן ובסופו של דבר אני קצת מתגעגעת אליהן - אבל הם פשוט לא האנשים שקרובים אליי. ברור שיש אנשים שונים שיש להם מה לתת לי - אבל כמו שאתה בטח יודע, מדובר בשוני שהוא פחות כללי. אני חושבת שזה איזון מוצלח, כי באמת שטוב לי בדרך כלל מהבחינה הזאת.

אבל כן, אתה גם צודק. כי ברור שאני מרגישה מתוסכלת שם כי אני מחפשת אנשים דומים יותר לי, וברור שאני קצת דרמטית (משברים קיומיים? בחייך, לא היו לי משברים קיומיים כבר כמה חודשים טובים), וברור שיש פעמים שאני פשוט מזינה את זה בעצמי ואז המצב נראה לי יותר גרוע למרות שאני גרמתי לזה עם המחשבות והתהיות שלי. אין ספק שמה שקרה בשבוע האחרון מדגיש את זה. אני לא יודעת אם זה כי היה לי יותר מדי זמן, כי פתאום ביליתי את כל הבוקר עם הבנות האלה ונזכרתי כמה אף פעם לא הסתדרתי עם בנות, כי לא ישנתי טוב (ואני לא כמוך, אצלי קפה זה לא תחליף), כי יצרתי לעצמי בלגן בראש עם דניאל ולוס (התחלתי את הספר הרביעי אבל הבנתי שזה פוגע במצב הרוח שלי והשלישי לא נגמר בצורה מותחת כמו השני, אז החלטתי שאני יכולה לחכות שהוא יתורגם), כי אני עדיין סוחבת איתי תסכולים מהשבוע האחרון של הטירונות, כי לא יוצא לי לדבר עם MIG וזה מתסכל אותי, כי זה הסמסטר הראשון מזה שנה שאני לא באוניברסיטה, עם אנשים בוגרים יותר, או כולם ביחד, אבל אין ספק שאני הפכתי את המצב לגרוע יותר בלי שום סיבה.

ואני לא יודעת. אני מניחה שזה כן סוג של משבר יותר משמעותי ממה שאתה חושב שזה. כי אני אף פעם לא הייתי טובה בחברה, בטח ובטח שלא בקבוצות של בנות, וזה תמיד היה נגמר רע אצלי. ופתאום הגעתי לטירונות וגיליתי שאני מחייכת, שאני יוצרת קשרים, שאני מדברת עם אנשים ומגיבה בקבוצה, ש... שאני אותה הנערה שהיתה בהלם כשהיא סיפרה לך שהיא דיברה עם אנשים ובכיתה בשיעור הראשון בסמסטר ב' בשנה שעברה, ואמרת לה להמשיך ככה. ופתאום, ביומיים האחרונים, אני מרגישה כל כך מנותקת, כל כך לא קשורה, כאילו כבר אין לי כוח לבנות האלה... ואני מניחה שפחדתי מלחזור אחורה, כי זאת היתה אחת התקופות הכי גרועות בחיים שלי.

אבל כמו שאמרת, לפעמים אני פשוט צריכה להעביר את המחשבות שלי ל"mute". הרי זה קורה. זה לגיטימי. אני מניחה שגם לך זה היה קורה אז. סביר להניח שפחות, כי אתה כן מצאת את עצמך בקרב בנים טיפוסיים ואני פשוט לא מצליחה להתעניין בתחומי העניין של הבנות, אבל אני מניחה שזה גם קרה לך בגילי, יותר מאשר היום. ואני פשוט... שוכחת לפעמים.

כן, להפסיק לדעת ולהתחיל לזכור. כתבתי לי תזכורות בטלפון של כל מיני דברים שאמרת לי כשהרגשתי שאני מאבדת את השפיות, אז נראה לי שאני פשוט אעשה את זה שוב. בסופו של דבר, אני אוהבת בני אדם. ואיכשהו, גם ברגעים שהם הכי מגעילים אותי, אתה תמיד מצליח להראות לי את הצדדים הכי יפים שלהם. גם אם הם עמוקים כמו שלולית.

שבת שלום,

אן.

נ"ב, יום אחד אני אצטרך פשוט לתת לך את הכתובת של הבלוג הזה. אתה תהיה בהלם מכמה מכתבים יש פה.