ורק אני אחשוב שזאת כותרת מוצלחת לפוסט.

הסופ"ש הזה היה נהדר יותר מכפי שאני יכולה להסביר. נכון, הוא כלל הרבה יותר מדי סטטיסטיקה (אני באמת חושבת שהבנאדם שכתב את הקורס הזה בסטטיסטיקה ניסה להביא להתאבדות של אנשים אינטליגנטיים), אבל הוא גם היה... בדיוק מה שהייתי צריכה. החל מחמישי אחה"צ, למרות הדכדוך המזעזע הזה שהרגשתי בערב, ועד עכשיו.

אז בחמישי אחה"צ פגשתי את כותבת לך שוב. עבר הרבה יותר מדי זמן, ולמרות שלא היה לנו הרבה זמן, אני שמחה שנפגשנו. זה בהחלט עשה לי את היום. למרות שכשחזרתי הביתה הרגשתי מדוכדכת בצורה מוזרה, כנראה בגלל כל מה שקרה בבסיס בבוקר והחשש שמר ג' יהרוג אותי כשהוא יראה אותי ו/או שמישהו יעיר משהו (שיקפצו לי), זה בהחלט היה החלק הכי טוב ביום הזה. זה והשיחות בוואצאפ עם המשפחה, שהיו משעשעות.

בשישי בבוקר הלכתי (!) לביה"ס. הסתובבתי שם כמו פסיכית במשך איזה רבע שעה (וחיכיתי מחוץ לביה"ס במשך עוד עשר דקות בתקווה שאני אראה את האוטו שלו ולא ארגיש טיפשה כל כך כשאני נכנסת למקום הזה שוב), וכבר הגעתי לשלב שאני שואלת אנשים איפה הוא, אבל בסופו של דבר מצאתי אותו. הוא חייך כשהוא ראה אותי אבל החיוך שלו נעלם בשניה שהוא ראה את ההבעה שלי והוא שאל אם הכל בסדר. אמרתי לו שלא, אז הוא לקח אותי הצידה ודיברנו שם כמה דקות. הוא אמר דברים, אני התווכחתי, הוא התווכח בחזרה - כמו תמיד. אבל כמו תמיד, הוא הזכיר לי כמה ולמה אני אוהבת בני אדם.

אמא ואני נסענו לקניון. זה הרגיש כל כך מוזר להסתובב בלי מדים פתאום - אני מניחה שפשוט התרגלתי לזה, אחרי כל הטיולים והסיבובים שלי וכמות הזמן המעטה להחריד שאני מבלה מחוץ לבית שלא על מדים. ועדיין, היה כיף להתנתק מהעובדה שאני בצבא לכמה שעות ולזכור איך זה להיות פשוט אזרחית. זה מוזר כמה התגעגעתי לעיר שלי, בהתחשב בעובדה שהייתי פה יותר מאשר בבסיס בשבוע האחרון.

הערב היה רגוע (פיצות בבית!) ולמרות סטטיסטיכס גם היום היה כיפי. האמת שמזמן לא הרגשתי מחוברת כל כך למשפחה. צחקנו, למדנו קצת מתמטיקה (806... התגעגעתי)... היתה אווירה משפחתית כזאת שמזמן לא היתה לנו. אני מניחה שזה בגלל שכולנו היינו בסלון והכל, ואולי גם בגלל שהם מנסים לנצל כל רגע שאני בבית עכשיו, אבל באמת שהיה כיף.

הדבר היחיד שחבל לי שלא עשיתי זה להדביק את ד"ה. נו, טוב (-:

(כן, ואולי הגיע הזמן להעלות את הפוסט ההוא שכתבתי בטירונות?)