מה משותף ל"משחקי הרעב", "פרנהייט 451" ו"עולם חדש ומופלא"? מעולם לא חשבתי שאני אגיד את זה, אבל כולם מציגים את העתיד שלנו, בצורה זו או אחרת.

כשראיתי היום את "עורבני חקיין (1)" בקולנוע והגענו לסצינה שבה הקפיטול מפציצים את מחוז 13, וכולם מתחבאים מתחת לאדמה, בבונקר הענק ההוא, ומחכים שההפצצה תיגמר ואפשר יהיה לצאת החוצה, חשבתי לעצמי פתאום שמי שרואה את זה רואה בעצם איך מרגישים כל האנשים שחיים בעוטף עזה. פה אלה טילים, שם רחפות; פה אנחנו מדינה לגיטימית, שם הם מורדים; אבל הכל היינו הך. בסופו של דבר, מלחמה היא מלחמה היא מלחמה, ושום דבר לא משתנה. הדבר היחיד ששונה פה הוא הנסיבות.

ככל שהסרט המשיך הבנתי פתאום כמה המציאות שלנו דומה ל"משחקי הרעב". קצת בדומה ל"פרנהייט 451" ול"עולם חדש ומופלא", הסדרה עצמה מדברת על דיכוי. נכון, הדיכוי שם מוצג מהעיניים של נערה צעירה, לא יותר, והוא אפילו קיצוני יותר מאשר ב"פרנהייט 451", ובטח ובטח שמהעולם ב"עולם חדש ומופלא", אבל עדיין מדובר בדיכוי. ב"פרנהייט 451" וב"עולם חדש ומופלא" הם מרוצים מזה; הם אפילו לא מבינים שהם עוברים שטיפת מוח, שמדכאים את החשיבה שלהם יום אחרי יום, מהרגע שבו הם נולדים ועד שהם מתים. ב"משחקי הרעב" הם יודעים שהם מדוכאים, והם יודעים שאין להם ברירה (או שלפחות ככה הם חושבים) אלא להמשיך בחיים האומללים שלהם, לכאורה עבור הגנה אבל בפועל על מנת לשרת את הקפיטול. 

וזה מוכר. מאוד.

אני לא אגיד שמכריחים אותנו למות בתוכנית בידור לחברה הגבוהה. אני לא אגיד שמכריחים אותנו להרוג אחד את השני ולגנוב אחד מהשני ולפגוע אחד בשני, אם כי אנחנו עושים את זה לא רע בעצמנו. אני לא אגיד שכל ניסיון לשינוי מדוכא באמצעות הרג. כי כל זה לא נכון. בסופו של דבר, אף אחד כאן לא פוגע בנו פיזית (בערך), אף אחד כאן לא מכריח אותנו לפגוע אחד בשני ואף אחד לא מכריח אותנו להרוג עבור מזון. אי אפשר להגיד שזאת המציאות שבה אנחנו חיים. לא, אצלנו הדיכוי עדין יותר.

ב"פרנהייט 451" הם דיכאו את האוכלוסיה בצורה פעילה, באמצעות שריפה של כל החומר שסיכן את השלטון. ב"עולם חדש ומופלא" הם אפילו לא נותנים את האפשרות להיוולד עם דעה חופשית, וגם את המעט שמסוגלים לחשוב הם משכנעים שהשינוי הקדם-לידתי הוא הדבר המוצלח, שהמערכת מושלמת ושאם יש להם זמן לחשוב, עדיף שיצרכו את המוצרים השונים שהם מוכרים. ב"משחקי הרעב" הם השאירו להם פירורי מזון, הכריחו אותם לעבוד קשה ולבדר את הקפיטול בשביל לשרוד. זה הכל היינו הך, וזה הכל לא רחוק כל כך מהמציאות שלנו.

כי כשהעולם שלנו סובב סביב סדרות כמו "האח הגדול" וריאליטי; כשכולם עסוקים בלקנות את הדבר הבא, בלהחליף מוצר שיש להם בקושי חצי שנה במוצר חדש יותר רק כי הוא חדש יותר; כשהחברה עסוקה בצריכה וצריכה ועוד קצת צריכה; כשהממשל "לא שם" על אלפי האנשים שבקושי מצליחים להרוויח מספיק כסף בשביל לאכול ומעלה את המשכורת שלו עצמו; כשאנשים מעדיפים לדאוג לעצמם ולמשפחה שלהם על פני לבדוק מה קורה במדינה ובעולם, מה אפשר לשנות, פשוט כי אחרת הם ירעבו... זה מצביע על שילוב מעוות כלשהו של ההווה שמתואר בכל אחד משלושת הספרים האלו, גם אם הוא פחות קיצוני מהמתואר שם.

כמה קל לראות שם את פאנם, את מחוז 12?

אז כן, אני לא אומרת שככה העולם שלנו יראה עוד עשרים שנה. אולי זה יקח יותר, אולי פחות. אולי לעולם לא נגיע למצב הזה, כי נשמיד את עצמנו הרבה קודם לכן. אבל כן, אין ספק שאנחנו בכיוון הזה. אין ספק שאנחנו כבר עם רגל אחת בתוך כל אחד מהספרים האלה - ואנחנו הולכים ושוקעים.

אז איך נראה לכם שמשחקי הרעב ייראו במציאות?