-John Smith, Doctor Who 3X08, "Human Nature"

~

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני רואה את הדאבל הזה מאז שהתגייסתי. 

כשראיתי את הפרק הזה בפעם הראשונה קצת הזדעזעתי. ברור שידעתי שככה חינכו את הילדים בתקופה הזו (אחרי הכל, תחילת המאה העשרים באירופה לא היתה תקופה קלה). ברור שידעתי גם שזה לא ייגמר בחינוך, ששנה אחרי זה תתרחש מלחמת העולם הראשונה ולא מעט מהילדים האלה ימותו, אבל זה עדיין לא הפך את הפרק הזה לקל יותר לצפייה. ילדים, אפילו לא בגילי כנראה, מחזיקים רובים ויורים במיומנות שלא היתה מביישת חייל ותיק. ילדים שאפילו לא יודעים מה זאת אהבה מתארגנים לקרב מהר יותר מחצי מהאנשים בבסיס שלי ומוכנים להרוג כל אחד שיעמוד בדרכם, ״For King and Country״. הנאמנות הבריטית למלוכה ולמדינה גובה את הנפשות של לא מעט ילדים, כמו גם את חייהם. 

וזה מזעזע כשחושבים על זה. וכשהדוקטור (ג׳ון סמית׳ בזמנו) אמר שיש כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה דברים שהמין האנושי יכול לעשות כדי להוכיח את עצמו, את היכולות שלו ואת הכוח שלו, לא יכולתי שלא להסכים. כי זה נכון. כי אנחנו באמת לא צריכים מלחמות והרג ודם בשביל להסתדר או בשביל להוכיח את עצמנו או כל דבר כזה. למין האנושי יש כזה פוטנציאל מדהים לכל כך הרבה דברים טובים - ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו הורגים אחד את השני, ולא פחות גרוע, כשאנחנו משתמשים ביכולות האלה לדברים רעים. מדהים. 

אבל... אני בצבא כבר כמעט חודשיים. חודשיים שלמים שאני לובשת מדים בצבע ירוק זית ומסתובבת עם כומתה וחוגר והכל. חודשיים שלמים שאני מייצגת את הצבא הזה, ואני מבינה כמה באמת זה קריטי. כי בסופו של דבר, אין לנו ברירה אחרת, לא כל עוד אנחנו רוצים לחיות כאן. ומה שהופך את זה ליותר גרוע זה שזאת בדיוק היתה הבעיה אז, ב-1913 (או 14, במקרה הזה), וזאת היתה אותה הבעיה ב-1939, וזאת היתה אותה הבעיה באינסוף מלחמות אחרות שהתרחשו בעולם. כן, זה יכול היה להיות אחרת; היינו יכולים לפתור את הבעיות האלה אחרת ולהגיע למלוא הפוטנציאל שלנו; אבל המין האנושי לכוד. לפעמים זה נראה כאילו אנחנו כבר לא לכודים - אז הכריחו את כל הבנים לעבור את האימונים הללו; היום יש לנו אפשרות לבחור לפעמים, תלוי באיזה מקרה ואיפה - אבל האמת היא שאנחנו לא פחות לכודים מהם. הכלא שלנו פשוט בלתי נראה. 

כל מה שצריך זה לחשוב על זה. זה כל כך ברור פתאום, אם רק מסתכלים על העובדות. אז כן, אותם הכריחו ללכת לשם בד ובבד עם החינוך הבלתי נגמר לנאמנות חסרת גבולות למלך (או למלכה, מאוחר יותר) ולמדינה. אצלנו אין ברירה אלא לגדול על זה, כי זה תמיד שם, וככל שמתבגרים להבין שאנחנו חייבים להתגייס כדי להגן על המדינה, בערך כמו אצלם - רק קצת יותר קיצוני. ובסופו של דבר, 100 שנים לאחר מכן, כלום לא השתנה.

אבל זה לא חדש. רוב הזמן היום אנחנו לכודים בדיוק כמו פעם, מלבד זה שהכלא בלתי נראה.

והדבר הכי עצוב הוא שהדוקטור צודק. אנחנו לכודים בתוך נטיות פסיכולוגיות טבעיות של בני אדם, נכון, אבל על אינסטינקטים ונטיות תמיד אפשר להתגבר. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות אחרת. כל כך הרבה דרכים אחרות להגיע לכבוד ותהילה. חבל שזה לא קורה. 

ולמרות שאני חיילת, אני עדיין מסכימה איתו.