חזרתי לקרוא את הרומח. 

אני יודעת, דיברנו עליו ממש בקטנה פעם, אבל זאת היתה אחת הסדרות הרציניות הראשונות שקראתי, אחת מסדרות הפנטזיה הראשונות שלי, ואולי הכי חשוב - אחת הסדרות הראשונות שבאמת השפיעה עליי. היא היתה האהובה עליי, ולמרות שסדרות מסוימות הכירו לי את האנשים שהכי יקרים לי בכל העולם, היא תמיד תישאר האהובה - או לפחות אחת מהן. אתה מכיר את הרומח; אני לא צריכה לספר לך על הקסם שלה.

בכל אופן, באחד מהירידים של שבוע הספר קניתי את הטרילוגיה (בשבוע הספר האחרון גם קניתי את הרשומות האבודות - אין לך מושג איזה סיוט זה היה למצוא את מעמקי הגמדים בספרייה בפעם הראשונה), ואיכשהו יצא שלמרות שקראתי את הסדרה הזאת כבר מיליון פעם, בעותקים שלי עוד לא יצא לי לגעת אפילו פעם אחת. בסופ״ש עשיתי קצת סדר ומצאתי איזשהו קטע לא גמור על רייסט, ומפה לשם התחשק לי להתחיל לקרוא אותה שוב. 

אתה מכיר אותי, אני לא באמת מסוגלת להגיד לא. 

ומפה לשם, מצאתי את עצמי באיזשהו שוק היום. 

זוכר שדיברנו על הרוע וציטטת איזשהו משפט של רייסט? אז כנראה הייתי צריכה להזכיר את זה אז (אני מניחה שלא תופתע), אבל רייסט תמיד היה אחד הדמויות האהובות עליי. הוא וסער. תמיד הרגשתי כל כך קרובה לרייסטלין, כל כך מבינה, וזה התחזק במיוחד אחרי שקראתי את הספר של וייס עליו (נו, ברח לי השם). וסער... סער תמיד היה מי שרציתי להיות. קסם לי הרעיון הזה של האבירים, אסט סולארוס אות׳ מיתאס, וכל זה. כל זה, מן הסתם, היה הרבה לפני שהתפרקתי והפכתי לבנאדם שאתה מצאת וטיפחת ותיקנת חתיכה אחרי חתיכה. מאז, כאמור, לא ממש יצא לי לגעת בסדרות האלה. 

ואני יודעת... אני יודעת שאתה תגיד שאני פוגעת בעצמי בכוונה, ואולי זה נכון, אולי אני באמת חושבת יותר מדי כי האומללות הזאת מרגיש לי טבעית למרות שכבר למדתי לשנוא אותה (דני פינק אמר ש״שנאה הוא רגש חזק מדי בשביל לבזבז על מישהו שלא אוהבים.״ מה אתה אומר? למה זה הופך אותי?), אבל אולי זה בגלל שאני עייפה, אבל באמת שאני כבר לא מצליחה לעצור את עצמי. ברור שכילדה, מתבגרת בתחילת תהליך ההתבגרות והמעט שבא אחרי זה ראיתי את הכל בצורה קצת חד מימדית ונמשכתי, בצורה טבעית, לסער האביר המדהים, וברור שהחיים לא באמת נראים ככה, אבל תגיד לי דבר אחד: אם ניסיתי כל כך להגיע לרורק ולא לוינאנד, אם ניסיתי להתנתק מהפוליטיקה ולהיות יותר כמוך, אם הייתי מוכנה לתת כל כך הרבה בשביל להדריך ולהגיב עם אנשים ובאמת להיות הבנאדם שאני גאה להפוך אליו... איך זה יכול להיות שפתאום אני מרגישה כמו רייסט שוב, מנותקת ורחוקה, מבינה בני אדם ובזה לשטויות שלהם, ולא פחות חשוב, מוכנה להגיד כמעט הכל בשביל להשיג את המטרה שלי?

איפה אני, תגיד לי?

גאד, הלוואי שיכולתי לדבר איתך. 

אן

איזה מוזר זה להקליד ולפרסם מכתב אלייך פתאום. כל הקורס אני כבר עושה את זה ביד כי אין לי זמן. הזוי משהו, אה?