אני מתגעגעת אלייך.

אני לא מבינה את זה בדרך כלל, לא בחודש וחצי האחרון, בל אני מתגעגעת. מאוד. מצד אחד, זה היה כל כך קל וזה הרגיש כל כך טוב וכל כך נכון להתרחק ולחשוב ולנסות להבין ואני לא יודעת מה, אבל מצד שני אני יודעת שזה היה בעיקר העומס וזה שלא היה לי זמן לחשוב, ואני באמת מתגעגעת ללדבר איתך ולצחוק איתך והכל.

וזה הגיע לרמה שבחלק מהימים אני מרגישה שאני חיה את הסיוט שלי - literally.

אני פשוט... אני מפחדת מיום שישי. הצלחתי לצחוק ולהתלהב מזה לא מעט בשבוע שעבר, אבל השבוע זה כבר מתקרב, ואני מתחילה לפחד. לא עשיתי שום דבר עד עכשיו השבוע - אם הייתי עושה משהו אני מניחה שבכלל לא הייתי חושבת על זה ולא הייתי עייפה כל כך שאני נגררת לזה מלכתחילה - ואיכשהו מלבד כשאני מתלהבת מהדברים שאבא ואחותי הביאו לי מלונדון או מתוסכלת מהיעילות הצה"לית, אני כל הזמן חוזרת לזה. אני חושבת שכבר דמיינתי כל תרחיש אפשרי, אבל איכשהו כשאני אגיע לשם סביר להניח שדברים ייראו אחרת.

זאת אומרת, אם אני אצליח לגרום לעצמי גם להיכנס ולמצוא אותך.

אני לא יכולה עם זה. Literally, לא יכולה עם זה. סיימתי את הקורס וזה עשה אותי ממש מחויכת והכל, אבל בשלושת הימים האחרונים אני מתרוצצת הלוך-חזור ברחבי הארץ (אם חשבתי שבסמ"ח זה חור מבחינת אוטובוסים...) ואני עוד גוררת עייפות מהקורס, וזה כל הזמן במחשבות שלי, אני מניחה, ואני עדיין מתלהבת מהשרוך אבל אני פשוט... צריכה לדבר איתך. איתך. איתך שאני מכירה ואוהבת ומבינה כל כך טוב. וראיתי עכשיו קטעים ממסיבת הסיום כדי לראות אותך קצת ולחייך והכל, וזה הזכיר לי את זה שיכול להיות שזה כבר לא יקרה, ואני יודעת שאני צריכה להפסיק לחשוב כי אני פוגעת בעצמי ככה אבל אני פשוט לא מצליחה. ודיברתי איתך בראש שלי כבר מיליון פעם אבל ככל שמתקרב יום שישי זה נעשה קשה יותר. ואני עוד אפילו לא יודעת מה אני מתכוונת לעשות בשישי בבוקר.

גאד, אין לי כוח לכל הסיפור הזה.

Save me?