בהחלט יכול להיות שאני מטורפת לחלוטין. אני לא מבינה איך אנשים תמיד מגיעים למסקנה הזאת שאני שפויה ובוגרת ורצינית והכל. האמת היא שאני מתחילה לחשוב שארבעת החודשים האחרונים, שבהם הייתי בטוחה שאני סופסוף מתמקדת בחיים האמיתיים ומבינה מה באמת חשוב, היו לא יותר מעוד דרך לברוח מלא מעט דברים שהציקו לי בתקופה הזאת. נכון שבהרבה מקרים צריך פשוט לעבור הלאה, אבל אני תוהה פתאום אם בכוונה לקחתי את זה קצת רחוק מדי, בידיעה שככה אני מגינה על עצמי. זה מה שתמיד עשיתי; הרגלים של שנים קצת קשה לשנות. 

מצאתי את עצמי כותבת להאוס שוב אתמול. סתם פיקצר, לא משהו חדש, ובאמת שהוא לא היה מטריד אותי אלמלא בערב מצאתי את עצמי מחפשת את הרגעים שבהם הוא היה הכי שבור כדי לראות. עם כל מה שקורה עכשיו עם הצבא וההצבות וחוסר הוודאות, אני מניחה שדברים עולים שוב. ומי כמוני יודע שיש מספיק דברים להעלות, בהתחשב בזה שלא פתרתי אפילו בעיה אישית אחת שעלתה בחודשים האחרונים. אני כל הזמן אומרת שאני צריכה זמן לחשוב, אבל כשכבר יש לי זמן אני מתעסקת בדברים אחרים. כי מן הסתם אני צריכה כל שנייה אפשרית בשביל לעשות את כל שאר הדברים שיש לי לעשות - אם זה היה הקורס באוניברסיטה, או להיות עם המשפחה או סתם לעצום עיניים ולנוח קצת. ואז לדברים החשובים באמת אני כבר לא מגיעה. 

הקטע הכי הזוי זה שזה בכלל הגיע כרגע, דווקא בשניה זו, בגלל ששודר הלילה Saving Hope, ופתאום קלטתי שאני ממש מתגעגעת למייקל. זה מרגיש כאילו הכנס היה לפני כל כך הרבה זמן, כאילו עברו כבר שנים מאז. ואני לא יודעת; אני חושבת שחלק מזה נובע מזה שאני ממש מתגעגעת למר ג׳, כי איכשהו יוצא שהרגשות שלי כלפי כל אחד משפיעים על הרגשות לשני, אבל אני חושבת שגם באיזשהו מקום כל כך הייתי עסוקה בשטויות האלה של ״החיים האמיתיים״, so to speak, שקצת התנתקתי מכל החלקים שלי שהיו... אני. ואני בטוחה גם שזה נובע מגעגועים למה שהיה בכנס ולאיך שהיה הכנס הקודם, כי הפגישה שלי עם מייקל היתה כל כך שונה מבדרך כלל שזה מדהים, אבל אני פשוט מרגישה כל כך מנותקת מעצמי. במובנים מסוימים מעולם לא הפסקתי להיות עצמי, אבל עמוק בפנים אני מרגישה מנותקת לחלוטין מהיסודות שלי. 

ואני בטוחה שאני מנסחת את זה בצורה דרמטית מדי, וזה לא באמת כזה נורא, אבל עם כל הרצון הזה לישון שוב - שאני יודעת שהוא נפשי לחלוטין אבל זה לא עוזר - זה מרגיש כאילו אני קצת צריכה להיזכר מי אני לפני שאני באמת כבר אצא מדעתי. 

וזה דפוק לגמרי, אבל הייתי נותנת כמעט הכל בשביל להגיע לכנס באוגוסט ולראות את מייקי שוב. (כן, אני קוראת לו מייקי כי זה חמוד.)