"Look, just because I share certain physiological traits with simian primates doesn't make me a monkey's uncle, does it?"

הצביעות האנושית הזאת מדהימה אותי כל פעם מחדש. הצביעות, הפוליטיקה, הקונפורמיות המוגזמת, החיפוש המתמיד אחרי דוגמה מאנשים אחרים, הכל. זה כל כך מדהים, בצורה כל כך מגעילה וכל כך מזעזעת, וכמו תמיד, הדבר הכי מזעזע בכל הסיפור הוא שכולם עוצמים את העיניים ומשתדלים לא לראות את זה; להעמיד פנים שהכל בסדר ושהם מרוצים בתוך המשבצות הקטנות שלהם בחיים הקונפורמיים וחסרי המשמעות שלהם.

אבל זה הרי לא משנה, נכון? זה שמישהו לא נמצא פה אומר שאפשר לצחוק עליו, ללגלג, להפוך אותו ליצור קטן וטיפש וחסר משמעות רק כי הוא לא פה כדי לשמוע את זה. וזה שמישהו עושה משהו נכון לא אומר שאי אפשר להשתמש בזה כדי להרוס לו את החיים, כי המשהו הנכון הקטן הזה לא מתאים לריק הקולקטיבי הזה שיש לאנשים במקום שבו אמור להיות הסופר-אגו, עם המוסר והכללים והאידיאלים והתובנות. וזה שמישהו לא נולד לתוך מציאות דפוקה מסוימת לא אומר שאי אפשר להכריח אותו להפוך להיות חלק ממנה, one bloody way or another. אז נכריח אותו חברתית, וכשזה לא יעבוד, נתחיל לשרוף את כל הספרים, לעקוב אחרי כולם כל היום ולחלק לאנשים סמים לזמנם הפנוי.

אנחנו עוד לא שם, אבל בדרך.

וזה כל כך מגעיל.

ועם כל יום שעובר אני מתחילה להסכים יותר ויותר עם המשפט שאומר שלפעמים צריך להרוס הכל כדי לבנות משהו תקין. כי כן, אולי באמת צריך לבצע פה איזושהי השמדה קולקטיבית כדי לבנות משהו מוצלח יותר. כי אולי באמת היטלר צדק כשהוא ניסה להשמיד את ה"נחותים", אם כי הוא טעה בשיטת הסינון שלו. כי נכון שרוב האנשים בין לבין וכמעט שאין באמת מלאכים ושטנים, אבל הבין-לבין הזה כבר לא מספיק, לא כמו שהעולם נראה כרגע. כי אולי אין ברירה אלא לרסק את הכל כדי לבנות עולם נכון ואמיתי.

המין האנושי מעולם לא נראה לי פתטי ועלוב יותר. חבל רק שאני מסכימה עם הדוקטור גם בזה ש"Make the foundation of this society a man who never would". זה היה פותר כל כך הרבה בעיות.