בוקר לא פשוט היה לנו היום, אה?

אני עדיין לא מאמינה שהוא היה בביה"ס כשאני כבר הייתי שם. אני לא מאמינה שסביר להניח שראיתי אותו לא מעט פעמים ואני בכלל לא זוכרת. עשיתי טקסי יום הזיכרון כל כך הרבה פעמים שאני כבר כמעט רגילה לשמוע את השמות והסיפורים והכל, אבל עצם ההבנה שסביר להניח שראיתי אותו, שהוא סיים ללמוד שם כשאני סיימתי את כיתה י', שכל זה קרה בסך הכל חודשיים וחצי לפני שהתגייסתי... זה נותן לזה פתאום איזושהי משמעות אחרת.

אתה יודע שאני זוכרת עוד את הבוקר הזה? קיבלנו את ההודעה מביה"ס שנהרג חייל שלמד אצלנו, ואז גם הגיע סמס שמזכיר לנו לשמור על עצמנו ולהישאר בקשר וכל זה, וראינו בן כמה הוא היה ופתאום קלטתי שזה מישהו שכנראה ראיתי. ואני לא יודעת עליו כלום. לא מי הוא היה, לא מה הוא אהב, כלום. זאת אחת הסיבות שהיה לי חשוב להגיע לטקס בביה"ס היום - כי רציתי לדעת. כי הייתי חייבת לדעת.

וזה לא קל, אתה יודע? אני לא הכרתי אותו אישית, אבל לדעת את כל זה, זה הופך את כל היום הזה להרבה יותר קשה. פגשתי היום כל כך הרבה אנשים מהשכבה שלא ראיתי כבר הרבה זמן, וכולם עוד היו במדים אז ישר התחילו השיחות על "איפה את/ה" ו"מה התפקיד" והכל, וכל מה שאני חושבת כרגע זה שהלוואי שלא נעשה את זה בשבילם בפעם הבאה. ואתה יודע איך זה, עכשיו כשאני חיילת (ולא משנה כמה מיותרת אני מרגישה) הכל פתאום עולה, כל המחשבות האלה של "מה יקרה" ו"מה אם".

ואני יודעת שאני קצת מגזימה ואני פשוט עייפה וזה בכל זאת יום קשה, אבל הטקס הזה ופינת ההנצחה החדשה הזאת היו כל כך מרגשים ומכאיבים ועוד הרבה דברים, שאני לא יכולה להפסיק לחשוב על הדברים האלה. כל כך ניסיתי לא לבכות בטקס, אבל באיזשהו שלב פשוט רציתי לעלות למעלה לאיפה שאתה ישבת, לשבת לידך ולבכות שם, ושתלחץ לי את היד או תחבק אותי או משהו כדי לעזור. כי זה נשמע הזוי, אחרי מיליון טקסים כאלה שעשיתי וחוויתי וראיתי ומה שלא יהיה, אבל אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם זה.

ואני לא יודעת איך להתמודד עם כמה שאני דואגת לך. כי אני אולי ראיתי אותו, אבל סביר להניח שאתה הכרת אותו, אולי אפילו לימדת אותו. ואני אפילו לא יכולה לדמיין איך זה לחוות דבר כזה. אני רק יודעת כמה אני מפחדת עכשיו שזה יקרה לאנשים שאני אוהבת שנמצאים בבסיסים השד-יודע-איפה ונמצאים בהשד-יודע-איזה-סיכון. וכן, גם כשעשינו שני טקסים ביום הזה, אחד מול הורים שכולים ואחד לא, גם אז היום הזה לא היה כל כך קשה.

אני שמחה שבאתי, אבל יש בי חלק שהיה מעדיף לנסוע לשעתיים לקרייה מאשר לקבל את היום הזה חופש כדי ללכת לטקס.

אוהבת.

אני.