מעטות הפעמים בהן אני מוצאת עצמי ללא מילים. כבר אמרתי לך את זה, יותר מפעם אחת. ובכל זאת, מרבית הפעמים שבהן זה קורה קשורות, מסתבר, בך ובאחיך. אני מניחה שאחרי התובנה שהיתה לי אתמול (ושתישאר, חוששתני, רק במחברת שלי של משחקי הכס, כמו כמה מכתבים אחרים שמצוינים פה), זה לא כל כך מפתיע.

היו לי לא מעט קשיים בשבוע האחרון, ברמה שכמעט עצרתי אתמול בביה"ס כדי לדבר איתך בדרך חזרה מהבסיס (מה שהיה מאוד מוקדם כי מסתבר שאני לא היחידה שהגיעה לאיזושהי נקודת שבירה). אני יודעת חלקית ממה הם נבעו, ואני לא אדבר על זה כאן, אבל אני כן רוצה להבהיר שהכל התעצם מעצם העובדה שכל כך רע לי במקום שבו אני נמצאת. זה כבר לא רק מהבחינה המקצועית - זה מהבחינה האישית. לא טוב לי שם. אני לא אוהבת את האנשים, ובוא נודה בזה - הם גם לא ממש אוהבים אותי. המפקד שלי... לא באמת ראוי להיות מפקד, פשוט כי הוא לא מבין מה זה מפקד טוב ואיך לעבוד עם אנשים. אבל יש הרבה כאלה בצה"ל, אני יודעת.

אתה מבין, זאת אותה הבעיה שוב. ולא אכפת לי - אני גאה בזה שקראתי למק"ס (לשעבר) שלי וביקשתי ממנה עזרה, ואני גאה בזה שאני מארגנת שם הפיכות. מן הסתם האנשים שנמצאים שם כרגע לא מרוצים מזה - ובמיוחד המפקד שלי, שמרגיש צורך אובססיבי להוכיח ש"הוא הבוס". אתה מכיר אותי, זה לא מזיז לי בשיט, אבל... גברים + הצורה הקבועה של סג"מת נפוצה... לא נגמר טוב. אני בטוחה שאתה יודע את זה. אבל בקיצור, מפה לשם הם לא מחבבים אותי, וזה הגיע לרמה שאני יושבת חצי שעה ובוכה ואף אחד אפילו לא שואל אם אני בסדר.

אז לא טוב לי שם.

ואז השבוע האחרון היה סיוטי כבר ברמה אחרת, ואתמול עם התובנה שלי והכל פתאום הבנתי כמה נמוך באמת נתתי למקום הזה ולאנשים האלה לדרדר אותי.

ואולי בשביל זה הייתי צריכה את זה - בדיוק כמו שהדיכאון אחרי ההיפומאניה גרם לי להבין לאיזה מצב מסוכן הגעתי. כי כשאתה שם אתה לא רואה את זה. אבל כשמשהו משתנה, הכל פתאום נהיה ברור יותר ואתה מבין באיזה מצב באמת היית. (ההיפומאניה היתה נהדרת, אבל היא תמיד תסתיים בדיכאון, וזאת הסיבה היחידה שאני לא רוצה לחוות את זה שוב.)

ואתה יודע... האמת שאם נעזוב רגע את המשרד ואת צה"ל והשטות הזאת, אין סיבה שלא יהיה לי טוב. אני לומדת שני קורסים שאני ממש נהנית מהם - אישיות (אהבת חיי) ופילוסופיה של הנפש (גם זאת; יש לי יותר מדי אהבות) - וקורס שאני לא כל כך נהנית ממנו, אבל זה סטטיסטיכס, אז זה חובה (וזה מוביל לשיטות מחקר! אני אוהבת את שיטות). חידשתי קשר עם שתי ידידות מביה"ס, יצרתי קשר בעולם החיצוני עם מישהו מהטוויטר שאני ממש מחבבת, גיליתי שהקבוצה שלי של אישיות מלאה בגיקים וחידשתי קשר עם ידידה מתקופת מבוא (וואו, איזה עתיק זה נראה). אני טסה לשיקגו בקיץ וחברה טובה שלי מגיעה לישראל לשבועיים, ואני פוגשת את כל הבנות של הקורס ביולי (שלב = חזרה לבסמ"ח לשבוע). חזרתי לצייר(!!!) ולכתוב קטעים מקוריים... טוב לי. אז אני לא יודעת למה הייתי בכזה דיכאון בזמן האחרון, אבל אולי בשביל זה הייתי צריכה את השבוע האחרון - כדי להראות לי שצדקת, ואני באמת דרמטית יתר על המידה.

והיה ממש כיף היום. Free comic book day והכל, אז למרות שאני לא בנאדם של קומיקס (אני: "I'm not a comic person" אחד הגיקים שדיברנו איתם: "אז איזה type of person את?" אני: "לא יודעת" הוא: "personality crisis?" אני: "התחדשתי אתמול בלילה, אז אני פשוט עוד לא יודעת" *צוחקים*) הלכתי לפגוש את הידיד מהטוויטר והיה ממש כיף. אפילו יצאתי עם קצת דברים של דוקטור הו וספרים (דרקוני להבת קיץ, שבצורה משעשעת דווקא היה הראשון שקראתי מהרומח, ובת בולין האחרת - איזה כיף שהיו לי שוברים לצומת מהעבודה של אמא). הדבר החשוב באמת אבל היה המפגש החברתי - בדיוק כמו אתמול בערב.

וזה היה כזה הזוי. אני נכנסת לשיעור עם חולצה של דוקטור הו והתיק שלי של מרלין (אתה זוכר את מרלין? שאלת אותי בזמנו על מה זה, ביום ההוא בכיתה י', כשנפגשנו וגיליתי שגם אתה גיק שפשוט לא רואים עליו *אהמהמורההחתיךשלי7אהמ*), ומישהי אמרה שהיא אוהבת את התיק שלי, והתחלנו לדבר קצת, ומפה לשם מצאתי את עצמי באמצע תשומת הלב כשאני מדברת איתה על מרלין, עם מישהי אחרת על דוקטור הו, עם עוד מישהו על ששאוש"ק לעומת משחקי הכס (וגם עם הראשונה), ועם התוכניתן שסיפרתי לך עליו גם קצת על דוקטור הו. ואז המנחה שלי נכנס והיה שיעור מצחיק ומדהים ומעניין כל כך, במיוחד אחרי התובנות שלי. וזה פשוט... זה היה מושלם.

אז אולי הבעיה נובעת גם מזה שאני עייפה כבר איזה חודשיים וזה משפיע על מצב הרוח שלי, אבל אני לא אתן לזה להשפיע עליי יותר - גם אם זה אומר שאני אצטרך קפה ביום. MIG לימד אותי אז לא לשתות יותר מאחד ביום - אבל שאם באמת צריכים את זה, זה בסדר. והוא צודק (כרגיל). ולמרות כל הסיפור עם יום הזיכרון והילד ההוא מהכיתה שלך (שבאמת חבל לי שזה נגמר כמו שזה נגמר, אבל אם הוא חזר לנושאים ההם אז יכול להיות שהוא לא למד מזה כלום ולא היה סיכוי שיקרה משהו, עם כמה שחשבתי שזה יכול להיות כיף), אני לא אמשיך לחייך. אתה יודע למה? כי זאת לא אשמתי. אתה אמרת לי את זה, זוכר?

ואתה צודק. זה קורה וזה קרה וזה כנראה יקרה עוד, כי boys are boys are boys, ואני חושבת שלזה התכוונת אז כשאמרת את המשפט (המנוסח בצורה אומללה כל כך) ההוא.

אבל מה שחשוב זה שאני לא נותנת לדברים הקטנים (Humans...) להשפיע עליי שוב. או כמו שאמר הדוקטור, זה שיש לי מאפיינים פיזיולוגיים משותפים עם זנים נחותים לא הופך אותי לדוד של קוף, נכון? (-;

בקיצור... תודה.

שיהיה סופ"ש נהדר (ותנסה לא להשתגע מהחום יותר מדי),

אן.

נ"ב: מה אתה קונה לל' ליומולדת? שאלה דבילית, אבל אני סתם סקרנית.