צחקתי כשאמרת לי ש"חכי שזה יקרה לך תוך כמה דקות", זוכר?

מישהו אצלנו, מישהו ממש חמוד שאני ממש מחבבת, השתחרר היום. וזה לא נשמע כזה עניין גדול כי אני פה בסך הכל שבוע וחצי, אבל אני לא יודעת. אני ממש עצובה מכל זה. הוא כזה נהדר, באמת שכן. וכשהייתי ממש בלחץ בשבוע שעבר בגלל השיחה וכל זה הוא שמע אותי אומרת לאמא שאני עוד מעט ארד להביא אוכל אז כשהוא קם להביא הוא שאל אם אני באה. ואז כל הדרך דיברנו וצחקנו והיה ממש כיף. הוא לגמרי הצליח לגרום לי לשכוח מזה. הוא גם גר לא רחוק אז היה עוד יותר נחמד.

ואתה יודע... הוא באמת כזה נהדר. שקט כזה אבל עדיין boyish. מצחיק. אכפתי כזה. מתעניין במלא דברים שאני אוהבת (תלת, עריכת סרטונים, אנימציה, כל הדברים האלה שאני עושה כתחביבים). והוא ממש מתוק. והוא אחד האנשים היותר רגועים אצלנו במשרד ובאמת שאני הכי אוהבת אותו (ויש עוד ארבעה. אני הכי אוהבת אותו ואז את הבן הותיק השני שנשאר). והלוואי שלא היתה לו חברה.

אבל זאת לא הפואנטה.

וזהו, שבוע הבא תהיה הפריסה ואני כבר עצובה למרות שלא הכרתי אותו אפילו שבועיים. Sometimes emotions suck, eh?