אמא שאלה אותי לא מזמן למה אני קוראת לך יצור. אמרתי לה שהכינוי המלא זה "היצור המעצבן הזה שאני כל כך אוהבת", ואני פשוט עצלנית מכדי להגיד את הכל. זה מקצר תהליכים.

היה קצת מוזר, הסופ"ש הזה. בכלל, השבוע האחרון. זה מרגיש קצת כאילו העולם שלי קצת זז, ופתאום אני לא לחלוטין בטוחה מה קורה. אני קצת מפחדת גם שאני חוזרת לדפוסים ישנים ואז אני עוד יותר מפחדת שאני סתם מגזימה מניסיון העבר (אהמאהמאתהואחיךאהמאהמ) וזה גורם לי להתחיל לפקפק ברגשות שלי וברצונות שלי כי פתאום אני מפחדת שחזרתי לאותו מקום והם רק תוצאה מלאכותית של זה.

אני יודעת, אני צריכה להפסיק לחשוב לשם שינוי ופשוט לחיות את זה, אבל זה מפחיד אותי.

כל שבוע שעבר טחנתי לכל העולם בשכל שאני רוצה לבוא לראות אותך ולספר לך כל מיני דברים מגניבים, ואז היתה לך את הבחינה המטופשת הזאת אז אמרתי שאני אבוא השבוע (או שזה כבר שבוע שעבר? סופ"שים ארוכים תמיד מבלבלים אותי מבחינת הימים. גם חופשים), ואז בשישי קמתי בבוקר וגיליתי פתאום שאני לא זוכרת בכלל למה רציתי לבוא לראות אותך. וזה כזה מוזר. כי פתאום השבוע הכל נהיה סביב השחרור והשחרור והשחרור וכל זה ורביעי-חמישי היו כאלה שקטים ועצובים פתאום, וזה כאילו כל שאר הדברים פשוט נעלמו לי מהראש. אוניברסיטה, אתה, החיים מחוץ למשרד... הכל פשוט התאדה לי מהראש.

ואני לא יודעת, אני פשוט... ממש מחבבת אותו. אתה יודע? לא רק כי הוא היה ממש נחמד אליי והצליח לגרום לי לצחוק כשהייתי בלחץ מטורף, אלא כי הוא הוא. מצחיק ושקט וכזה רציני לפעמים, boyish כזה אבל עדיין בוגר, אינטליגנטי, מוכשר ברמות מטורפות, וממש ממש מקסים. ואתה יודע, הוא מתעסק במלא דברים שאני אוהבת (הייתי מתה ללמוד ממנו) וזה כזה נחמד למצוא מישהו כל כך דומה לי במקום כזה. ואני יודעת מה אתה רוצה להגיד, זה נורא obvious שאני ממש מחבבת אותו ושעצוב לי שהוא הולך וזה חיובי והכל, אבל אני קצת מפחדת שאני מרגישה ככה בגלל שהוא היה נחמד אליי ולא בגלל כל הדברים האחרים, כמו שתמיד הייתי עושה. ואני פשוט... אני מניחה שאני מפחדת שאני ארחיק גם אותו בגלל השטויות שלי.

אני יודעת שעברנו את זה ממש מזמן ושאני כבר לא עושה את הדברים האלה, אבל איך שאחיך הגיב גורם לי לפקפק בזה שוב. ונקשרתי אליו ממש מהר. אני לא חושבת שאי פעם נקשרתי למישהו תוך שבוע וחצי ככה. אולי כשהייתי ילדה ממש קטנה, אבל קשה לי להאמין בזה. אחותי תמיד היתה החברותית והפתוחה יותר. ובמשך די הרבה זמן ידעתי שאני כבר לא עושה את זה יותר, שאני כבר לא מפתחת תלות באנשים, אבל... אבל אני מניחה שכל מה שקרה עם אחיך והדרך שבה הוא ראה את זה קצת גורם לי לפקפק בזה. למרות שטכנית, אם להודות באמת, הוא נכנס לחיים שלי לפני השינוי שעשיתי, אז אני לא כל כך בטוחה שאני צריכה להכניס את זה למדידה.

אני כמעט יכולה לשמוע אותך אומר שאני מדברת שטויות ושפשוט לעצור את הראש שלי וללכת לעשות דברים קצת יותר שימושיים.

אבל אני באמת מדברת שטויות? זה הקטע. כי איך אתה מבדיל בין לפתח תלות כלשהי לבין ממש ממש לחבב מישהו (בסדר, אולי זאת קצת התאהבות)? מבחינה מסוימת - ואני מניחה שזה מה שניסית להגיד לי אז - יש בהם הרבה מן המשותף. הקונספט של תלות שאני הכרתי אז היה הצד הרע של זה, אבל כמו שאמרת (והייתי מתווכחת עם MIG על זה אבל לא רציתי להאריך את השיחה יותר מדי), בסופו של דבר, אנחנו גם תלויים באנשים שאנחנו אוהבים - וזה הצד החיובי של זה. כי זה אומר שאנחנו מרגישים, שאכפת לנו, שאנחנו אוהבים. זאת המהות של זה - לחפש גם את האושר שלנו אבל גם את האושר שלהם, כי זה גם הופך אותנו למאושרים יותר. ואתה יודע, אני לא מרגישה כאילו אני אתמוטט מחר והכל, אבל אני עדיין מרגישה דברים בצורה מאוד דרמטית וחיה וזה גורם לי לפקפק בהכל.

אני מניחה שזה מה שקורה כשאתה כל כך פתוח. אכפת לך הרבה יותר מהר.

ואני ממש במתח לקראת מחר. ואני עוד יותר במתח לקראת מה שיהיה אחרי זה. כי רביעי-חמישי היו ממש מוזרים. למרות שהיה כיף שכולנו עבדנו ביחד על משהו שהכנו לו בחמישי.

אוף, רגשות הם מוזרים והראש שלי עוד יותר. תעצור את הראש שלי, בסדר? רק אתה מסוגל, מסתבר.

אן.