אתה יודע מה היה היום לפני שנה?

לא, גם אני לא.

יש לי איזה אפליקציה חדשה שאני בכלל לא זוכרת שהתקנתי (עידן הטכנולוגיה?) והיא כל יום מקפיצה לי כל מיני התראות של דברים שקרו "היום לפני". לפעמים זה תמונות, לפעמים זה ציוצים, לפעמים זה שטויות אחרות. הדבר החשוב הוא שכל יום יוצא לי לראות מה עברתי בכמה שנים האחרונות. כבר לפחות חמש-שש שנים שאני מתעדת הכל בצורה דיגיטלית, וכשהכל גם ככה נמצא על האייפון, נורא קל לו לגשת לזה.

ואז היום בבוקר הוא הקפיץ התראה שיש לי משהו לראות ונכנסתי להסתכל ואתה יודע מה קלטתי? שהיום לפני שנה היה הלילה לפני FedCon, הווה אומר הלילה שבו היתה לנו מסיבת הסיום הכיתתית, שבה פגשתי אותך עם הבן שלך והצטלמנו ודיברנו קצת וזה היה לחלוטין הכי מושלם שבעולם. ואז, בערך בשעה הזאת, ישבתי על הרצפה מחוץ לכיתה ובכיתי כשקראתי את מה שכתבת, כי זה בדיוק מה שאני רציתי להגיד לך.

זוכר?

זה היה ה"Beginning of the end", אם להשתמש בביטוי הזה. אחרי זה היתה מסיבת הסיום (טוב, טכנית היתה הבגרות בספרות ויום ראשון לפניה באתי להראות לך את הדברים מפדקון) ואז השיחה הראשונה ואז השנייה ו... זהו. בזה סיימתי את התיכון. בזה הפסקתי לראות אותך כל יום/יומיים למרות שממש הייתי רוצה שזה יימשך. ואתה יודע מה? זה באמת היה הלילה הכי מושלם שיכולתי לבקש.

ואתה יודע עוד משהו? תראה איפה אני עכשיו. אתמול לפני שנה עשיתי משהו שהפחיד אותי כמעט למוות (לבקש ממך להצטלם איתי. צריך לעשות את זה שוב, דרך אגב; הטלפון הקודם שלי היה נוראי) וגם היום אני עשיתי/עושה משהו שמפחיד אותי. ממש מפחיד אותי. שניים, אפילו. אני גם יוצרת קשר עם מישהו וגם יצאתי לעשות משהו מחוץ לבסיס היום. אבל הדברים שמפחידים אותי היום הם שונים לגמרי. תחשוב על זה - לא יצא לנו לדבר מאז סוף ינואר. ממש לדבר, לא רק "היי, מה העניינים". ארבעה חודשים, ומלבד כמה רגעים שבהם הרגשתי שאני טיפה מאבדת את השפיות (שבוא נודה בזה, מעולם לא היתה לי), אני בסדר. אני לא מבינה את עצמי לגמרי, אני לא מצליחה להבין איך השתניתי בצורה כזאת דרסטית שאני נקשרת למישהו אחרי שבוע וחצי(!!!), אבל אני באמת בסדר.

ואני חושבת שזה הדבר הכי חשוב.

תהנה בסופ"ש, ילד. אני חושבת שאולי אעצור אצלך מחר, אבל לא בטוח.

אן