אבל אני אוהבת אותך בדיוק בגלל זה.

לא מניחה שאתה זוכר, אבל אתמול בשנה שעברה היה הטקס. חשבתי שזה ממש משעשע שבאתי לראות אותך דווקא אתמול בדיוק בגלל זה - זה יצא סוג של סגירת מעגל כזאת, סוג של סיכום של השנה הראשונה שלי בלעדייך (או כבוגרת תיכון, כמו שאמרה אמא). ואז אתמול התנהגתי בצורה כל כך מגוחכת ואני אפילו לא יודעת למה. הייתי מבועתת מאיך שתגיב - ברמה שבגלל זה כמעט התחלתי לבכות שם. אני יודעת, זה מגוחך, ואילו הייתי אומרת לך את זה היית צוחק עליי או מרביץ לי או שניהם. 

אבל אני מניחה שזה פשוט כי כל כך התגעגעתי אלייך. לא ראיתי אותך כבר כל כך הרבה זמן וזה מרגיש כמו נצח. הפעם האחרונה שבאמת יצא לנו לדבר היתה בינואר(!!!), ומאז הצטברו כל כך הרבה דברים שרציתי לספר לך. היו דברים טובים והיו דברים רעים שלא ידעתי איך להתמודד איתם, והיו סתם דברים משעשעים ותובנות מעניינות ו... הכל. זה מרגיש לי מוזר שאתה לא יודע את כל הדברים האלה, פשוט כי... אתה יודע, אתה חלק ממני. 

ואז ראיתי אותך והתחלתי כמעט לבכות וניסיתי להכריח את אמא שלי להישאר כדי שאני לא אצטרך לעשות את זה לבד (מה שהיא התנגדה לו בתוקף, ואתה יודע איך זה, היא צדקה), ואז תפסתי אותך במדרגות למרות שממש פחדתי (אין לי מושג למה, אם כי לך בטח יש), וחייכת אליי וצחקנו וסיפרתי לך כמה טוב לי במקום החדש עם האנשים החדשים וצחקת והכל וזה היה מושלם למרות שממש רציתי לספר לך איזה בלגן אני עושה בצה״ל. 

וזה כזה מטופש כי עכשיו אני לא מצליחה להבין איך אני שורדת שלושה חודשים בלעדייך למרות שכבר שרדתי יותר. 

אבל אני כל כך כל כך אוהבת אותך. באמת שכן ❤️

הקרציה שאוהבת להציק לך ואתה אוהב אותה בכל זאת*. 

*גם אמא חושבת שאתה רואה בי סוג של אחות קטנה ופשוט מסרב להודות בזה, והיא יותר אובייקטיבית ממני.