עבר כל כך הרבה זמן מאז שפתחתי מכתב אלייך בצורה הזאת. אבל אני לא יודעת, אולי הפעם זה מרגיש לי מתאים בגלל מה שאני רוצה לכתוב לך עליו. 

ביומיים האחרונים אני קצת מתנדנדת מבחינת מצבי רוח. זה לא מפתיע - אני מרגישה נורא וכנראה שחטפתי איזה וירוס מגעיל במיוחד - אבל זאת לא לגמרי הסיבה שקצת אין לי מצב רוח ביומיים האלה. ברור שזאת גם העובדה שקשה לי לנשום, אבל אני חושבת שיותר מזה, זאת העובדה שהגענו לסוף שנת הלימודים. 

כשדיברתי עם מישהו ביום שני צחקתי ואמרתי ש״מה, אני כבר שמונה וחצי חודשים בצה״ל!״, אבל למרות שנורא קל לי לעקוב אחרי זה בצבא, אני חושבת שזה לגמרי מנתק אותי מהחיים האמיתיים. (אני יודעת, הבחירה ב״אמיתיים״ נשמעת טיפה מוזרה, אבל בוא נודה בזה - צה״ל זה רק עוד משהו שצריך לעבור כדי לחזור לחיים שלנו.) ואני חושבת על זה שכבר סוף השנה והצוציקים שלך מסיימים כיתה י׳ פתאום (וגם אחותי, שזה לא פחות מוזר!), וכבר עברה שנה שלמה מאז שהיית שלנו, ולמרות שבמובן מסוים אתה תמיד תהיה שלנו, זה מרגיש כל כך מוזר פתאום. 

כאילו, כן, המוח שלי יודע שהיום שבאתי לראות אותך באוקטובר והיום שבאתי לראות אותך ביוני שונים ושעבר המון זמן ביניהם, אבל משום מה אני לא מצליחה לתפוס את זה. איך עברה שנה כבר? איך זה יכול להיות שמחר חלוקת תעודות ואז תסיים את השנה ואני לא אוכל לבוא להציק לך חודשיים וחצי עכשיו? איך בכלל אני אצליח להתמודד עם זה שאני לא יכולה לבוא לדבר איתך? זה מרגיש כאילו הקיץ של שנה שעברה היה הרבה יותר קל מבחינת ההתמודדות הזאת מאשר הקיץ הזה. כאילו כל כך התרגלתי שאתה שם אם אני צריכה אותך ועכשיו אין לי מושג מה לעשות כשאתה יוצא לחופש. אין לי מושג בכלל איך להתמודד עם זה שאתה יוצא לחופש. עם זה שסיימת שנה. עם זה שאתה כבר קשור לכיתה החדשה שלך ואוהב אותם והכל. לא יודעת איך להתמודד. 

היית מצפה שאני אעכל את זה לאט לאט עם ההתקדמות של השנה, אבל נראה לי שלא באמת נפל לי האסימון עד השבוע. אולי צה״ל בכלל עושה לי רע. מזל שעוד שנה ושלושה וחצי חודשים זה נגמר. 

ואז מה יהיה? לא יודעת. אבל כרגע אני בכלל לא בטוחה מה יהיה מחר בבוקר. 

הלוואי שיכולתי לדבר איתך על זה. אבל היום אני לא באזור ואני לא אהרוס לך את החלוקת תעודות מחר. 

אל תשכח אף פעם שאני אוהבת אותך, טוב?

אן