אני אמורה לעשות משהו פרודוקטיבי עם עצמי לשם שינוי, אבל עד שהכדורים יתחילו להשפיע ואני ארגיש טיפה יותר טוב (אני שונאת להיות חולה, אין לך מושג אפילו כמה), חשבתי שאני קצת אחשוב איתך כמו שצריך לשם שינוי, בניגוד לכל המכתבים האחרונים שלי שהיו כאלה קצרצרים וממוקדים בנושאים ספציפיים.

יום חמישי היה לנו שיעור אחרון באישיות. זה היה לי קצת עצוב, אבל נראה לי שעיקר הקושי נבע מכל היום המטורף הזה שעבר עליי. קיבלתי פרויקט משלי (סופסוף!), הייתי חולה, מצאתי את עצמי נאבקת באנשים - כמעט פיזית(!) ואני עדיין שוקלת אם להגיש תלונה על זה, הרגשתי שהרסתי לעצמי את אחת ממערכות היחסים היציבות היחידות שאכפת לי מהן, התאכזבתי מאנשים אחרים שחיבבתי (לא בהכרח בצדק) והייתי צריכה להתמודד עם כל הקטע הזה שאתה יוצא לחופש עכשיו ושעברה שנה שלמה מאז שהיית שלנו. אני לא בטוחה מה היה הכי קשה מכל הדברים האלה.

אני רואה אותך מולי, מסתכל עליי ברוגע ואומר לי לנשום עמוק ולהתחיל מההתחלה. אז אני אתחיל מההתחלה - תחילת השבוע, אני חושבת. המפקדת שלי לא היתה חלק מהשבוע והמשרד היה ריק בערך באותו הזמן, ככה שבשני-שלישי וקצת בראשון היה לי זמן לעבוד כמו שצריך. בראשון זה היה סטטיסטיקה, בשני-שלישי אישיות (אין לי כוח לסטטיסטיכס כבר!). בראשון קצת הצקתי לתלתיסט כדי שילמד אותי לעשות משהו מגניב שהוא עשה והוא הציק לי בחזרה וזה היה נורא מצחיק, ואז בשני ניצלתי את ההזדמנות גם כדי להסתכל קצת על המבנה של דברים שהוא עשה, מה שלימד אותי קצת על שיטת העבודה. הסקתי כמה מסקנות ושלחתי לו שאלה קצת יותר ספציפית מ"איך עשית את ___? O:".

אחרי זה היינו אצל אתה-יודע-מי, ובדרך עברנו בחנות גיטרות מדהימה כזאת (*_*). ברור שהייתי חייבת להיכנס וברור ששלחתי תמונה לאחותי, אבל אני יודעת שגם הוא מנגן (והתאהב בחשמלית שלי. אף פעם לא יצא לי להראות לך אותה, נכון? אפילו שלמדתי את Californication בשבילך.) אז שלחתי גם לו את אותה התמונה... והוא קרא אותה אתמול וזה קצת הורס את הפואנטה של הסיפור שלי. אבל לא משנה, בקיצור, הוא לא קרא אותה, ולמרות שאני רגילה שהוא קורא ועונה אחרי יומיים (קשה, החיים האמיתיים. גם אתה ו-MIG הייתם עושים לי את זה; גם ה-BFF ואני... הקיצר, קורה לכולם), זה התחיל קצת להלחיץ אותי שהגזמתי. שקט, אני יודעת שאני מגזימה! (כן, כאילו שאי פעם הצלחתי להשתיק אותך.)

ואתה יודע, זה היה פשוט... מפחיד. כי אני לא מאלה שיוצרים קשרים כל יומיים והכל. ונכון שאני מרגישה בבית במקום החדש ושיש לי חברים שם ושאנחנו הולכות להציק לאנשים במשרדים אחרים כל היום, אבל זה עדיין בדרך כלל ברמה הבסיסית. אני לא רואה את עצמי יוצאת לאנשהו עם רובם מעבר לארוחת צהריים בעזריאלי או משהו. ומעט האנשים שאני כן מתחברת אליהם באמת... הם יקרים לי. וזה נורא הלחיץ אותי שעשיתי משהו לא בסדר שכמעט שהתנצלתי (אבל עצרתי את עצמי כי באיזשהו שלב MIG אמר לי להפסיק לעשות את זה. וזה גרם לי לבכות שהוא אמר את זה, אבל הוא צדק). וביום חמישי זה משום מה היה אפילו עוד יותר קשה.

ואז כל היום היו אצלנו אנשים במשרד. אם זה היה מקום גדול אז ניחא, אבל זה משרד די קטן וגם ככה כשיש בו יותר מחמישה אנשים (בערך כולנו) הוא מתחיל להרגיש עמוס, אז כשעוד אנשים באים זה נהיה סיוט. ואז הם מדברים חזק כי לא שומעים אף אחד וכולם עוד יותר מגבירים את הטונים ואני עם כאב הראש שלי (Being sick sucks) כמעט יצאתי מדעתי שם. מה שכן, בצהריים ראינו האוס והיינו לגמרי לבד, אז זה היה ממש כיף. ואז קיבלתי את הפרויקט שלי, אז SK (אני מכירה לך אנשים חדשים מהמשרד שלי עכשיו) ישבה איתי לעזור לי להבין מאיפה מתחילים פה והכל, כי שיטת העבודה שונה בכל מקום. אני טיפה מאוכזבת שלא יוצא לי לעשות את החשיבה לבד - אבל זה הראשון אז נראה מה יהיה בהמשך. (אני מחבבת אותה אבל! לא חיבבתי אותה בהתחלה, אבל זה כי עשיתי את הטעות של להקשיב לאחרים שוב.)

כולם יצאו די מאוחר באותו היום, אז בגדול אני נשארתי אחרונה קצת אחרי חמש (שזה מתי שאנחנו אמורים לצאת, אבל שקט). ואז מישהי באה ורצתה לעשות משהו באחד המחשבים, ואמרתי לה שלא כי אני יוצאת עוד מעט אז היא קראה לאיזו מופרעת שניסתה לפתוח את הדלת בכוח ולהפריע לי לנעול אותה כדי להיכנס בכוח למשרד ולמפקדת שלה שהתקשרה לצעוק עליי (מי שם עליה? כולה סג"מית). וזה היה ממש מעצבן. כמובן שדיווחתי למפקדת שלי (שד"א, כשאמרתי לה שהן כל הזמן באות יום לפני זה היא אמרה שנעיף אותן ושהיא תצעק על מי שאחראי לזה כי זה לא לעניין) והכל, אבל זה ממש הרגיז אותי. הקטע המעצבן זה שעוד התכוונתי להישאר עוד קצת במשרד כי גם ככה היה לי שיעור בקמפוס רמת אביב אחרי זה אז לא היה טעם שאני אחזור הביתה, וזה סתם הכריח אותי לצאת מוקדם ולפספס את האוטובוס.

הגעתי לאוניברסיטה, ישבתי בספרייה, עבדתי קצת (סטטיסטיכס), ראיתי קצת לומדות שהם עשו (יש לי עתיד די מובטח, הייתי אומרת, אבל זה סיפור ארוך), והלכתי לשיעור. ואז ידידה הגיעה אחרי שהיא לא ענתה לנו כל השבוע בנוגע לשאלה האם אנחנו נפגשים ללמוד, והידיד השני הגיע עם איזו חברה מהבסיס שגם לומדת את זה, מה שממש גרם לי להרגיש לבד. זה קצת כמו שע' אז הביא מישהי שתעזור לו ונפגעתי מזה; זה מטופש, אני יודעת, אבל איך שהוא כל פעם שאני חושבת שאני מוצאת אנשים שאולי יותר קרובים אליי ומגלה שזה לא לגמרי נכון זה פוגע בי מחדש. אני מניחה שאולי זה גם בגלל שממש חיבבתי אותו וחשבתי שזה יכול היה להמשיך לכיוון קצת אחר מ-just friends.

ואתה יודע, אני מנסה קצת לחשוב על כל מיני דברים כיפיים, כמו שיקגו באוגוסט, לונדון בנובמבר (עם חברה, ל-Doctor Who Festival - תקנא, יקירי), Bon Jovi באוקטובר ולונדון בינואר (לראות הצגות של שייקספיר, כי אני כזאת מגניבה), אבל לפעמים כל השטויות הקטנות האלה שהן כל כך אני ואני עדיין שונאת חוזרות, אתה יודע? העובדה שהחבר הכי טוב שלי מתגייס ביולי ואני *ככה* מלרוץ לשלישות שלנו לבקש שיוציאו לי את הפרטים לאן ולאיזה תפקיד כי הוא בעצמו לא יודע, וזה שאני ממש מתגעגעת אלייך, וזה שלא פגשתי את כותבת לך כבר מלא זמן למרות שתיכננו, והתלתיסט, ול' (שאולי בכל זאת תגיע(?!)) וכל הדברים האלה... וזה כאילו התפרץ ביום חמישי עם כל הבלגן שהיה.

ואתה יודע, טוב לי, אני נהנית, אבל עדיין... ("אני מבין", אני שומעת אותך אומר לי)

כן רציתי לספר לך שמישהי פרסמה הבוקר איזו תמונה של התאמה של סוגי אישיות (בהתבסס על השמונה של יונג, אם אתה זוכר - הוסיפו עוד מימד אז יש 16) לעבודות ובצורה משעשעת יצא שאני אמורה להיות פסיכולוגית. רואה? לא, אבל ברצינות שניה, עשיתי את המבחן שוב ויצא לי אותו סוג אישיות (INFJ), מה שאומר שאני סופסוף יציבה מבחינת האישיות שאני מפתחת. וחדשות אפילו יותר טובות? ירדתי טיפה במדד של המופנמות (שזה טוב, כי אתה זוכר איך הייתי פעם), ועליתי במדדים של האסרטיביות, הרגשות (טיפה) והאינטואיציה. אתה רואה - אני מפנימה את מה שאתה מלמד אותי.

ובאמת שבגדול הכל בסדר, פשוט... אתה יודע איך זה. תחפש על הטייפ הזה של האישיות - אני יודעת שגם אתה כזה רק מלהכיר אותך (ומהעובדה שאתה התאום שלי, אבל זה משהו אחר).

אל תשכח שאני אוהבת אותך.

ואני עוד אחזור להציק לך.

תהיה בטוח בזה.

אן.