בך ובי, בנו. ה'בנו' הזה שתמיד יהיה מתחת לכל האחרים.
היה לי ריב עם המטפל ההוא היום, שגורם לי טיפה להתחיל לתהות אם אולי עשיתי את ההחלטה הנכונה כשהתקשרתי אליו. זאת אומרת, זאת לא הפעם הראשונה שאני תוהה את זה, אבל איכשהו בהרבה מהמקרים זה קשור אלייך. או יותר נכון, אלייך ואליי. מר ג' ואן, השניים שהצליחו ליצור איזשהו קשר מוזר שאף אחד סביבם לא מצליח להבין.
היה לי את זה גם עם MIG, אתה יודע? לא בפעם הראשונה, אלא מאוחר יותר, ויותר מפעם אחת. ואני סומכת עליו, יותר מכמעט כל אחד אחר בחיים שלי. וזה עדיין אחד הדברים הבודדים שהתעקשתי שהוא לא מבין לאורך כל הדרך, וכשזה היה עולה, הוא עדיין התעקש שזה רק נראה לי ככה. אבל הוא לא הסתכל על מה זה, אלא על איך אתה ואני מסתכלים על זה. לא משנה שגם שם הוא טעה לפעמים.
ונמאס לי מזה.
נמאס לי מזה שאני צריכה להסביר לאנשים שוב ושוב ושוב שאתה והקשר שלנו מחוץ לתחום. לא אכפת לי אם זה מטפל, אם זה מישהו בצבא, אם זה מישהו באוניברסיטה או אם זה החבר הכי טוב שלי (שד"א, מעולם לא עשה את זה ובחיים לא יעשה את זה). או אחיך, לצורך העניין. או אמא או כל אלה שבטוחים שאתה הסיבה שאני בוכה כל פעם שממש ממש קשה לי ושזה מה שאני צריכה לטפל בו.
כי אתה לא הבעיה שלי; החיים שלי הם הבעיה שלי. אתה פשוט במקרה (או שלא, מה שבא לך) היית שם להציל אותי.
ואני אגיד לך מה, אני בשלב הזה שבו מותר לפקפק בהכל. לתהות, לחקור, להבין. לא ברמה שבה הייתי כשמצאת אותי והתווכחת איתי חודשים לפני שהסכמתי להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות, אלא בצורה אחרת יותר, שנשענת יותר על רגש ואינטואיציה ופעולה והמציאות כמו שאני מכירה אותה. נשענת יותר על החלקים שבי שאני בטוחה בהם. התחלתי לכתוב משפט נוסף של הסבר כשפתאום קלטתי שזה לא משנה בכלל כי אתה יודע למה אני מתכוונת.
אבל בך אסור לפקפק.
בנו אסור לפקפק.
"זה קורה לכולם," הם מתעקשים ואני מתעקשת בחזרה שלא. "זה קורה לאנשים יותר מפעם אחת. זה יקרה שוב. את סתם מייחדת את זה כי זה מנגנון הגנה."
ונמאס לי. נמאס לי שאני צריכה לחזור ולהגיד שמה שיש בינינו זה יותר מהבנה, אלא משהו עמוק יותר, שרק שני אנשים שחווים את אותם חיים דרך אותן העיניים עוברים, משהו כמעט קרוב לתאומים אבל לא בדיוק. איזושהי אכפתיות הדדית עמוקה ואהבה (לא רומנטית, גאדדמט! נמאס לי להגיד גם את זה) ותחושה של היכרות כזאת שגורמת לך להרגיש שהבנאדם שאתה מדבר איתו הוא חלק ממך, ממש חלק מהנפש שלך, עוד לפני שבכלל הכרתם. זה יותר מסתם להכיר ולזהות ולהבין - זה מה שגורם לזה שאני קוראת אותך ואתה קורא אותי בכזאת קלות שזה כמעט מפחיד.
תמיד קראת אותי בקלות מדהימה, אבל זה כבר לא מפתיע בכלל.
וכמו שאתה רואה דברים שאני מחביאה מעצמי אני רואה דברים שאתה מחביא בעצמך. כמו שאתה יודע להגיד אם אני שמחה או עצובה או שכואב לי כשאף אחד אחר לא יכול, אני רואה מתי אתה עייף ומתי אין לך מצב רוח, ומתי אתה רגוע ומאושר ועצמך. וכמו שאתה קוטע את הדברים שלי כי אתה יודע מה אני הולכת להגיד, גם אני קוטעת את שלך ומשלימה את מה שרצית להגיד. זה כבר לא נקרא הכרות; לא ברמה הזאת. זה הרבה, הרבה יותר עמוק מזה.
תראה לי כמה עוד אנשים מנהלים שיחה של שעה בעשר דקות.
ונמאס לי להגיד את זה כל הזמן. נמאס לי להגיד שאין לי דרך להסביר את זה, שזה משהו שוויתרתי על להסביר, כי בסופו של דבר כל פעם שניסיתי זה רק גרם יותר נזק (וזה נגרם מהפאקים שאספתי לאורך הדרך, וזה באמת מה שאני רוצה לטפל בו). כי אי אפשר להסביר כל דבר בצורה רציונלית; זה בדיוק הפואנטה של החיים. להבין מתי הרציונל הוא הדבר החיובי ומתי הרגש ומתי האינטואיציה ומתי כולם. זה אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי ממך, ואחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי ממך.
אבל לך תסביר את זה לאנשים שכל העיסוק שלהם זה ברציונליזציה.
גאד, אני כבר עייפה מהשטות הזאת.
מה רציתי להגיד לך עוד? אה, התחלתי (וסיימתי) סדרה חדשה - זה כזה טינייג'רי, אבל טינייג' מעניין, עם פילוסופיה מאחוריה. על מי אתה אם אין לך אף זיכרון; כמה אתה באמת יכול לאהוב או בכלל להרגיש ככה; איך שהמטרה לא תמיד מקדשת את האמצעים... בעיניי זה היה מרתק, גם כי זה היה כתוב טוב וזה היה ממש מוצלח, וגם כי אלה מחשבות מעניינות. את הראשון עוד קראתי בעברית מהספרייה אבל את השני והשלישי באייפון, וסימנתי לי שם כמה ציטוטים שיש לי תחושה חזקה שתאהב.
אני אספר לך עוד משהו - אני טסה לוונקובר שנה הבאה. וונקובר אהובתי. יש כנס ממש מגניב שאני רוצה להגיע אליו, ונראה לי שאני אוסיף כמה ימים לטייל בעיר עצמה. עם קצת (או הרבה) מזל, אני גם אצליח להגיע ל-UBC וקצת לראות את המקום שאני מתכננת ללמוד בו. התחלתי להסתכל קצת על מקומות אחרים והכל, אתה יודע - בעיקר על פרופסורים והכל - אבל קשה לי לדמיין את עצמי לא שם. בכל אופן, נראה מה יהיה.
פיזיולוגית בחודש הבא! עוד בערך שלושה שבועות. אני כל כך מתרגשת. אני פחות מתרגשת לקראת הציון בסטטיסטיקה, אבל... מילא. אמרתי לאמא שבין אם זה עובר ובין אם לא, אני משאירה את זה לאחרי הצבא, כי זה די ברור שזה לא משהו שאני יכולה להתמודד איתו כרגע. וגם אם זה יוסיף לי עוד סמסטר ללימודים (בבקשה לא...) אני עדיין מעדיפה את זה.
אבל דברים, בגדול, די מוצלחים, ולמרות שאני עדיין לא כל כך אוהבת להיות פה, יש לי מספיק סיבות לחייך.
וזה מה שהכי חשוב.
חג שמח, יצור. אני רוצה לבוא לראות אותך לפני שאני טסה ללונדון, אבל מקסימום בינואר אני אגיע.
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm