אתה חושב שיהיה איזשהו מקום שאני ארגיש בו בבית?

כשנסעתי הביתה היום הבנתי כמה אני שונאת את מה שקורה כרגע במקום שבו אני נמצאת. אני לא אוהבת להיות שם בימים האחרונים כי זה כבר לא מרגיש כמו הבית שזה היה עד עכשיו. זה כבר לא מרגיש כאילו אני מוקפת באנשים בוגרים ומגובשים שאני נהנית לדבר איתם... כנראה כי זה כבר לא כל כך נכון. ובגלל זה החדשה כל כך משגעת אותי.

כשאני הגעתי לפה הדברים היו אחרים. היו שני אנשים שבינתיים כבר השתחררו. ובצורה לא כל כך מפתיעה אבל קצת מציקה, הם היו האנשים שהכי התחברתי אליהם. ויש עוד מישהו, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו כל כך לא משמעותיים יותר שזה בכלל לא משנה. כי אתה יודע איך זה, מגיעים אנשים צעירים וילדותיים והכל, כי הם צריכים לגדול ולהתבגר בעצמם, ולאט לאט אתה מגלה שכל האנשים שחיבבת כבר הלכו.

ואני שונאת את זה.

אני שונאת את זה כי זה גורם לי להרגיש כל כך בודדה כרגע. אני חושבת שזה היה המקום הראשון שבאמת הרגשתי בו טוב עם בני הגיל שלי מאז היסודי, וזה... אתה יודע, זה משמעותי. חשבתי על כמה שאני כבר לא עם בני הגיל שלי בכלל, בין האוניברסיטה לפרויקט הסודי שלי לכל זה, על כמה שאני בורחת מהילדותיות שאני לא אוהבת וכמה שאני מנסה למצוא לי אנשים שאני מחבבת בגילאים בוגרים יותר (וכן, גם על כמה שאמרת שצה"ל יעשה לי טוב כי אני אתמודד עם אנשים בוגרים יותר, כמו שאני אוהבת), וזה מרגיש... רע. כי זה היה כיף להיות מסוגלת ליהנות מהדברים האלה עם אנשים בגילי. וזאת הרי היתה כל המטרה.

אבל עכשיו הם הלכו ואני כבר לא בטוחה מה הפואנטה.

אם בכלל יש כזאת.

כי איזה פואנטה כבר יכולה להיות? אני כל הזמן חושבת לעצמי שאתה מצאת בסוף את המקום הזה שאתה מרגיש בו בבית - אבל כמה זמן זה לקח? כמה מאמצים ושינויים ועבודה וניסיונות? שנינו הרי יודעים כמה זה קשה וכמה זה כואב כל פעם שזה לא מצליח. אז איזה מין פואנטה כבר יכולה להיות לזה?

אולי אני פשוט עייפה. אולי אני פשוט מתגעגעת לבסמ"ח ולבנות. אולי אני פשוט צריכה לנסות לצאת מפה ולברוח לחו"ל כדי לחזור ולמצוא בית כמוך. אולי אני פשוט עייפה מלהרגיש שאני מנותקת מהמקומות והאנשים שאני באמת אוהבת. אולי אני פשוט מתגעגעת לזה שהיה לי כיף ללכת למקום הזה כל יום, למרות הצבא ולמרות המפקדת ולמרות הכל.

הלוואי שהייתי יוצאת להדרכה. זה היה עושה אותי כל כך מאושרת. לפחות שם יש אנשים שאני מחבבת.

אם כי לך תדע מה יהיה שם שנה הבאה.

ככה זה יהיה לנצח, או שבאיזשהו שלב זה מפסיק להרגיש כמו בריחה מכל הילדים האלה שמציפים כל מקום באיזשהו שלב, כשאתה כבר נהיה ותיק מספיק בשביל שרוב מי שהכרת כבר לא יהיה שם?

אולי אני צריכה לצאת למסע כמו סידהארתא. לפעמים נראה לי ששנינו צריכים את זה.

אוף. אני שונאת את הפסימיות של המכתב הזה אבל אני כל כך עייפה שכבר לא אכפת לי. אני מתגעגעת לשני המקומות האלה שאהבתי. אני מתגעגעת לזה שטוב לי במקום שבו אני נמצאת.

אני מתגעגעת אלייך.

אבל זה כבר סיפור אחר וזה לחלוטין לא מה שמציק לי כרגע.

כרגיל,

אני.