כשיצאתי היום מבסמ"ח חשבתי לעצמי כמה הכל השתנה.

זה הרגיש כל כך מוזר לראות את החניכות החדשות מסיימות את הקורס. נכנסתי לאולם והוא נראה כמעט בדיוק אותו הדבר, כמו ביום שאנחנו סיימנו לפני קצת יותר מתשעה חודשים שמרגישים כמו יומיים. הייתי בחד"ס והדהים אותי כמה באזז יש מאחורה, כשלא ראינו שום דבר כשעוד היינו חניכות. איפה הגלח"צ ואיך לסדר את השיער ודברים שבכלל לא ראינו כשזה היה הטקס שלנו. But then again, אני מניחה שלא היינו אמורות לראות אותם.

וזה היה מטורף. כשנכנסנו לשם והתחיל הטקס הייתי בטוחה שעוד רגע יקראו לי. כשדיברתי עם א' והיא ביקשה שאני לא אהיה שלילית לגבי המקום כלפי הכות"לת שתגיע אלינו אמרתי לה שאלמלא השרוך שלי הייתי בטוחה שזה הטקס שלי. וזה היה שונה - אני הייתי במקום הלא נכון, וחצי מהסגל שלי לא היה שם (לא כסגל, לפחות) - אבל עדיין, זה היה כל כך דומה שזה מפחיד. חצי מהטקס נגעתי בשרוך כדי לוודא שבאמת כבר קיבלתי אותו ואני לא אמורה לשבת עם החניכות מקדימה.

וכאילו... אני חושבת על כל מה שרציתי להגיד לא' ובתוך כל הבלגן לא יצא לי להגיד - על כמה שאני יודעת שאולי לפעמים לא רואים את זה, אבל אני רגועה כי אני יודעת שהיא שם, ואין כמעט אנשים שאני סומכת עליהם בצורה שאני סומכת עליה מבחינה מקצועית, ושאני מרגישה בטוחה כשאני יודעת שהיא שם, משגיחה על כולנו, ו... והכל. וכאילו, עכשיו חשבתי על זה קצת ופתאום קלטתי שאין מה לעשות, אני עדיין מרגישה אשמה קצת על השיפוט הסופר מהיר שלי כלפיה בקורס, כי בחיי שלא יכולתי לטעות יותר. ואם מישהו היה אומר לי אז שאני ארגיש כל כך רגועה כשאני יודעת שהיא שם הייתי אומרת שהוא מטורף.

אבל זה נכון.

והיא מצליחה לתת לי מוטיבציה ברמות מפחידות כמעט. אבל אני מניחה שככה זה כשמעריכים מישהו וסומכים עליו ככה.

והיא כל כך משמעותית שאני באמת פונה אליה לא מעט בעניינים האלה, ולי זה משמעותי אבל לפעמים אני שוכחת שלא תמיד רואים את זה מבחוץ. לא משנה כמה זמן זה מלווה אותי.

והכל כל כך שונה וזה פשוט כל כך מוזר. מוזר מוזר מוזר מוזר מוזר.

החיים תמיד ממשיכים?