וביופידבק זה מגניב. 

בזמן האחרון (being חודשיים בערך; יש לי הגדרה מעניינת, אני יודעת, אבל זמן זה דבר יחסי) אני שמה לב לכל מיני דברים מעניינים שקורים. כמו, לדוגמא, איך שעושה רושם שאני מתאימה למשרד בכזה דיוק שמי בכלל זוכר שאני לא פה כבר שנים. כמו לדוגמא, איך שאני אף פעם לא מתאימה למסגרות הקשיחות-מדי האלה, אז אני עוקפת את המסגרת עם אנשים שזה בדיוק הדבר האחרון שמעניין אותם. כמו, לדוגמא, איך דברים משתנים. 

היום היתה פריסה של מישהו שאני ממש מחבבת. משתחרר. מגיע לו. עשה עבודה מדהימה ועכשיו הגיע הזמן שהוא קצת יחיה את החיים שהוא רוצה לחיות. ככה זה. ולי קצת עצוב, כי הוא היה בא לשבת אצלנו הרבה (כמו כולם בערך) ואני אתגעגע לזה. כן, ככה זה. וכמו תמיד כולם נאמו בפריסה מפה ועד להודעה חדשה (כי, כן, ככה זה), ואני כהרגלי שמרתי את מה שיש לי להגיד לאחרי זה, כשאני אוכל לדבר רק איתו. וכשדיברתי איתו בסוף אמרתי לו שהפריסת דרגה שלו היתה אחת הפריסות הראשונות שהייתי בהן פה ובאתי כי, טוב, כל המשרד בא אז שיהיה. ובקיצור, הפעם באתי כי באמת אכפת לי והכל. ו-וואלה, פתאום זה נתפס לי שאני פה כל כך הרבה זמן שאני אשכרה מכירה כבר אנשים שמשתחררים. 

אז כן, זה היה רגע מוזר. 

העורך הותיק יותר שלנו חזר השבוע (נדמה לי) אחרי שבוע שלם שהוא לא היה, ורק בשבוע הזה קלטתי כמה באמת אני אוהבת את זה שהוא נמצא. ככה זה, אני מניחה. אנחנו צוות טוב. והוא שקט ובוגר יותר - מסוג האנשים שלי. אני מניחה שבגלל זה אנחנו צוות טוב. בכלל, עם איך שהבנים מתייחסים אליי אני מרגישה כאילו אני פה מאז ומתמיד. קצת... קצת כמו זאת שהשתחררה (וכולנו מאוד מתגעגעים אליה). אני לא במקום שלה ואני לא רוצה להיות - אבל אני מניחה שזה בדיוק מה שהופך את זה לכל כך מוצלח - כי לכל אחד יש את המקום שלו. אבל כן, אני קצת מרגישה כמוה לפעמים, כשהם שואלים מה דעתי. או כשמדברים על דברים שקרו לפני שהחדשות הגיעו. 

דברים קטנים שעושים אותי מאושרת. 

אני לא אוהבת את המערכת ההיררכית הזאת והמערכת הזאת לא אוהבת אותי - אבל זה לא מונע ממני לעשות מה שאני רוצה לפעמים. כמעט אף אחד לא יחשוב שזה לגיטימי שרב״ט תדבר עם סא״ל שהיא בקושי מכירה ברמת השמות הפרטיים ובכנות אמיתית, אבל היי, עושה רושם שאני מוצאת בדיוק את האנשים שחושבים שזה לגיטימי. 

אבל אולי זה כי הם מכירים אותי. (ואולי לא. כבר היו לי מקרים שלא.)

היה ממש כיף באוניברסיטה השבוע. בכלל היה כיף השבוע, אבל במיוחד באוניברסיטה. העבירו אותנו השבוע לכיתה שלמדתי בה בסמסטר ב׳ בשנה שעברה וזה היה ממש מצחיק כי אני הרי לומדת עם מישהו שלמדתי איתו אז. היה כיף גם לדבר איתו ולצחוק איתו שוב. יש אנשים שפשוט מסתדרים, אה? אבל יש בינינו כל כך הרבה משותף שגם זה לא כזה מפתיע. 

ובכל זאת, היה מצחיק כשהמנחה שלי לא ידעה להסביר משהו והוא ואני הסברנו פחות או יותר ביחד כי מד״א. 

*היא מנחה מצוינת אבל אין לה שמץ של מושג בביולוגיה בסיסית. היא אולי יודעת על נוירונים ועל המוח, אבל מעבר לזה היא באמת אומרת שטויות. ואז היא לא מבינה למה הסטודנטים (שבניגוד אליי לרובם אין רקע בביולוגיה, פיזיקה וכימיה של תיכון) שואלים שאלות מוזרות. נו, מילא. 

אבל נחמד לי. ביום שלישי בכיתי, בצורה לא מוסברת, למרות שהייתי אמורה להיות מחויכת מפה ועד להודעה חדשה (הגיעה כות״לת חדשה וצעירה ואני חונכת אותה כי אני עד כדי כך מגניבה!). ביומיים האחרונים עבדתי איתה לא מעט - הסברתי לה מלא עניינים של קוד אצלנו, כי, אין מה לעשות, הנרקסיסטית לא יודעת לתכנת. והיא סתומה. אבל זה כבר סיפור אחר. 

אבל באמת שאני נהנית איתה. עשיתי איתה את כל הטופסולוגיה ועזרתי לה בכל מיני דברים שאני זוכרת שנורא בלבלו אותי והפחידו אותי בהתחלה. זה גם היה מצחיק, כי פתאום אני מכירה את כל האנשים שצריך לעבור אצלם וכמובן שאני כבר עוצרת לדבר איתם... כן, אני מניחה שאני די מרגישה בבית. לפחות כשגורם עוין מספר אחד (או המפקדת שלי, כפי שהיא ידועה) לא נמצא. 

אבל היי, למי אכפת כי עוד שבועיים לונדון ואחרי זה א׳ תבוא לבקר ואני אהיה עוד יותר שמחה.